איתי נתנאל

ביום שישי, קצת אחרי הסידורים (שוק, דואר – תשלום על שוברי הרשות לתעופה אזרחית) והחומוס המסורתי, הפעם גם עם איילי, שמתי פעמי לשדה התעופה בהרצליה, לבדיקה רפואית אצל ד"ר ברלב.

הדברים הרגילים – למלא טפסים עם נתונים משמימים על המצב הבריאותי הסבבה לגמרי שלי, להוסיף מילה או שתיים על רישיון הטיס האמריקאי, 150 שעות טיסה, בלה בלה בלה. קצת אחרי הטופסולוגיה,ד"ר ברלב בודק אותי, שאלות שגרתיות, review על מה שמילאתי, בדיקה שכוללת לחבר לי – טוב, אני לא יודע מה השם המקצועי שלהם, אבל הם נראו כמו אטבי כביסה שהתחברו לי לידיים ולרגלים, ועוד משהו באיזור הלב – ואז יוצא פלט על נייר, שגם הוא אומר שאני בסדר, אז – בסדר ואז הדברים השגרתיים של לשלם 400 ש"ח על הבדיקה והניירת, והנה אני בורח הביתה לארוחת צהריים עם חברים.

הבוקר התעוררתי שלא כמנהגי בשעה 06:30, כולי מוכן ומזומן להתעורר וללכת לקופת חולים מכבי בבלפור, בשביל בדיקות מעבדה כלליות. חבל שאין לי את הקוד כדי לקבל את תוצאות הבדיקה באינטרנט, אבל זה באמת פרט שולי. ובכן, במעבדה הייתי בשעה 07:00 למשך כחצי שעה, ואז חזרתי הביתה, קצת ארוחת בוקר (בכל זאת הייתי בצום של 12 שעות לקראת הבדיקות) ויצאתי לכיוון רת"א, שנמצאים ממש ליד טרמינל 1 בנתב"ג.

קצת נוסטלגי לראות את טרמינל 1, קצת מבלבל למצוא איפה חונים, ועוד יותר מבלבל למצוא את הבניין של רת"א – עכשיו אני יודע שהוא הבניין שנמצא ממש משמאל הכביש כשפונים שמאלה לחניה. הגעתי רבע שעה לפני תחילת קבלת קהל, ואיתי ישבו עוד שני אנשים, אחד מהם נכנס לפנינו והשני נכנס יחד איתי קצת אחרי תשע. ישבנו ליד שולחנה של יפה ומילאנו טפסים שונים ומשונים ומרובים, ולאחריהם קיבלנו שלושה טפסים של אגרה לשלם ולפקסס:

1. 70 ש"ח על ת. רפואית
2. מתלמד 150 ש"ע על רשיון מתלמ
3. 60 ש"ח על יומן טיסות

מעבר לזה, שיטת הטפסים שלהם חלשה מאוד. קודם כל, אם כבר הייתי ממש שמח אם הטפסים היו נגישים און ליין, כדי שאוכל למלא אותם טרם הגעתי למקום ולחסוך זמן יקר. שנית, את הטופס שמאשר למשטרה לאשר להם שאין לי תיק פלילי (משהו של סעיף 13 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981) מילאתי פעמיים, ובנוסף גם מילאתי את פרטי בטופס אותם הם עצמם מעבירים למשטרה, כך שעשיתי עבורם את העבודה. בארה"ב הטפסים מולאו כבר מראש באתר האינטרנט של ה-TSA (המקבילה הפדרלית), וכך הפרטים שלי כבר היו במערכת ולא הייתי צריך למלא טפסים על נייר, שהוקלדו לאחר מכן לתוך המחשב של רת"א.

חוצמיזה, הם ביקשו ממני את כתובת אתר האינטרנט האישי וכתובת אימייל בבית וכתובת אימייל בעבודה. מה נסגר עם זה?

דיברתי לפני דקות עם שלומית מהמחלקה לרפואה תעופתית ברשות התעופה האזרחית (טלפון 03-9774507), והיא הסבירה לי בעדינות שאני צריך להגיע אליהם בימים שני, שלישי או חמישי בין השעות 9 ל-12 בבוקר ולפתוח תיק, ורק אז אוכל לשלם אגרות כלשהן. בנוסף, אני אצטרך להביא שתי תמונות פספורט ותעודת מזהה.

קצת יותר משלושה חודשים אחרי, אני עדיין רוצה לטוס. קיבלתי מחבר קלסר מלא בחומר של התיאוריה בארץ, כי צריך לעשות תיאוריות בשביל הרישיון הישראלי, לא משנה שכבר יש לי רישיון אמריקאי – כדי להמיר את הרישיון צריך לעשות תיאוריה בחוקת אוויר וב-RT (לא קשור לטוויטר, זה "רדיו טלפון"). בשביל הרישיון המלא צריך לעבור עוד חמישה מבחני תיאוריה: ספר מטוס פתוח, ספר מטוס סגור, מזג אוויר, מכניקה וניווט. כל זה מכוסה במבחן תיאוריה אמריקאי אחד שעברתי בציון 83%.

חבר אחר המליץ על ביה"ס לטיסה של מונאייר, ולאחר פניה אליהם חזרתי לפנות לד"ר ברלב, שאצלו מוציאים את האישורים הרפואיים הן לארץ והן לארה"ב. השלב הבא, אחרי שכבר קבעתי תור לרופא אצלו אוציא 400 ש"ח על הבדיקה והאישור, הוא לבקש מקופת החולים שלי, מכבי, בדיקת דם, בדיקת שתן וצילום חזה. במבקביל צריך לגשת לרשות התעופה האזרחית ולארגן איזה טופס של אגרה שעולה 76 ש"ח. מעניין מה יהיה השלב הבא.

חמישי, ה-17 לדצמבר, בבוקר, אני אוסף את יבגני מתחנת האוטובוס שמול תחנת הרכבת של ת"א-האוניברסיטה. מכיוון שהגעתי קצת מוקדם, עוד יש לי זמן לעצור ולמלא דלק – קצת יותר מ-38 ליטר אומרים שהייתי ממש קרוב למיכל די ריק. ממשיכים לעבודה ואני שם לב, כמה מטרים מהחניה, שנסענו בדיוק 5 ק"מ מתחנת הדלק. אני פונה לרחוב שבטי ישראל וחונה פחות או יותר באותו המקום כמו כל יום עבודה. ביפ ביפ ונכנסים למשרד. יום חמישי יחסית רגיל, רק שאני עייף ומפנטז על טאורין. בצהריים הולכים לעזיז לאכול שיפודים, ואני אפילו די נהנה מהחומוס.

בשעה 13:37 בערך מתקשר אלי מספר חסום. אני עונה, ובצד השני של הקו שוטרת, ששואלת אותי אם אני איתי נתנאל, אם יש לי רכב במספר כזה וכזה, ואם חניתי היום ברחוב שבטי ישראל. תסריטים רצים לי במוח בעודי עונה "כן" על הכל, ואז היא אומרת שהייתה תאונה ורכב התנגש ברכב שלי, ושכדאי שאגיע למקום התאונה במיידי. אני עוזב את המסעדה, משאיר כסף ומבקש שיקחו לי את האוכל בטייק אווי. מגיע לאוטו תוך מלמול "אלי שלי" ורואה את תא המטען פתוח, שתי מכוניות דפוקות, ואמבולנס שבדיוק עוזב את המקום. אני מצלם כמה תמונות באייפון, כי המצלמה שלי בתיק, שנעול במשרד.

רצף שיחות טלפון להורים, חברים, וסוכנות ביטוח. במקביל אני מטייל לסניף של המשטרה שנמצא לא רחוק מהמשרד, כדי לנסות לקבל קצת פרטים על התאונה עצמה. יצרתי קשר עם מוסך בתל אביב, והתברר לי שיש לי שעה ומשהו להעביר לשם את האוטו. מאשרים לי לצאת מוקדם, ואני בדרך למוסך. בכביש אני שם לב שאנשים שומרים ממני מאחורה מרחק יותר גדול, חושבים "הוא כבר עשה תאונה, מה אכפת לו?". מגיע למוסך, קצת ניירת, קצת בירורים, ורואים שיש גם נזק מסוים מקדימה, משהו שהמשטרה לא ציינה בדו"ח הפעולה שאני אקבל מספר ימים מאוחר יותר, וזו קצת בעיה שאין לי את הפרטים שלו כרגע – שיחה ליבגני, מבקש ממנו שיבדוק אם הרכב עוד שם, אבל הוא לא. מה שכן, אני יוצא מהמוסך עם רכב חלופי, משהו שממש עוזר לי בזמן שאלי שלי במוסך.

לסיכום, מספר תמונות שצילמתי, כולל חלק מהרכב הכחול שנעלם, הרכב השחור שהתחיל הכל, והרכב הירוק שפגע בי:

זהו הסטטוס שמתנוסס לי כבר יומיים במסנג'ר ובג'יטוק, אחרי שהצעתי בטוויטר לגבריאל לצעוק את זה לעבר נמרוד, כדי שיתעורר (זה עבד!).

ייאמר לחובתי, שלא הייתי מקורי. מספרים שפול רוויר צעק את זה ברכיבת חצות המפורסמת שלו:

"רכיבת החצות" המפורסמת התרחשה בלילה שבין ה-18 ל-19 באפריל 1775, כאשר הוא וויליאם דיוס התבקשו על ידי ד"ר ג'וסף וורן לרכוב לצ'ארלסטון, מסצ'וסטס על מנת להזהיר את המליציות שישבו בלקסינגטון ובקונקורד מפני החיילים הבריטים המתקדמים מבוסטון לכיוונם. אל דיוס ורוויר הצטרף רוכב נוסף בשם סמואל פרסקוט.
על אף שקיבל הנחיות לשמור על שקט בצירים שבהם עשו דרכם ללקסינגטון וקונקורד החליט רוויר (על דעת עצמו) להקים רעש ולהזהיר כל בית שעבר בדרכו.

וכל זה הגיע עד היום, כשעומר קפלן מגיב לי "אתה כל הזמן אומר "הבריטים באים", בסוף הם יבואו ואף אחד לא יאמין לך".

בבוקר הייתי בענף התנועה של משטרת ישראל לקחת פרטים על רכב מסוים, וישר אח"כ נסעתי לקפה ג'ו לקפה ומאפה, כשאת הפסולת אני משאיר באוטו, אין לי מושג למה.

לפני כעשר דקות בעודי הולך באלנבי ממש מול הבית שלי, אחרי שיצאתי מהחניון, כשמזג האוויר גשום, ואני עם הקפוצ'ון והכובע שלו עלי – הולך ברחוב, זורק את הפסולת שהייתה לי באוטו, עוד מהבוקר, באחד הפחים של אלנבי, ושתי שניות אח"כ עוצרת אותי ניידת שנסעה ועצרה לידי. השוטרת במושב שליד הנהג מבקשת ממני תעודת זהות, אותה אני מוציא. השוטר שנהג יוצא מהאוטו ושואל מה יש לי בקרטון שאני סוחב בידי – אותו קרטון שקיבלתי היום מאמזון עם העונות הראשונה והשניה של גוסיפ גירל, כשדניאל נכנס למשרד אחרי שהשליח הביא אותם ואמר לי "איתי, הנה הפורנו שלך" – הוצאתי את הדיוידים ואמרתי "הנה", והשוטר שואל אם אני יכול להוכיח שזה שלי, והרי בפנים יש קבלה, אז זה הכי קל. והוא מקשה עלי ותוהה איפה אני גר, ואני מצביע על הבית שמול המקום בו אני עומד ואומר "שם!". ואז הוא והשוטרת מתרצים, ומשחררים אותי לדרכי