אני לא אוהב קודי QR. מעולם לא אהבתי ואני לא רואה איך בעתיד אני עשוי לאהוב אותם. בתור אפסנאי טכני במיל' שראה הרבה ברקודים בימי חייו (היי, אפילו התחפשתי פעם לברקוד!) אני יודע מה החשיבות של קידוד מידע בשורה כה קטנה וחמודה ועדיין – אני חש שעדיין לא פוצח והוטמע לרוחב האינטרנט השימוש בקודי QR.

פרסום חוצות

קרה לכם שנסעתם באוטו וראיתם שלט פרסומי של עסק-שקר-כלשהו עם קוד QR? לא משנה אם זה זה היה על לוח מודעות באמצע הכביש או בצדדיו, או אולי אפילו על אוטובוס או מונית שירות שנסענו לפניכם או בנתיב ליד. פרסומות אנחנו מכירים זה מכבר, ובד"כ היינו זוכרים את שם המותג המפרסם. אולי. בשנה-שנתיים האחרונות נפוץ המשפט "חפשו אותנו בגוגל", "חפשו אותנו בפייסבוק" או רק הלוגו של פייסבוק.

ואז הגיעו קודי ה-QR.

עכשיו, תוך כדי נסיעה – בתרחיש בו אני לא הנהג – אני צריך להוציא את הסמארטפון שלי, לפתוח את האפליקציה המתאימה ולקוות להשיג תמונה טובה של קוד ה-QR כדי לחפש את הקישור? או אם אני הנהג, אני צריך לבצע שתי עבירות תעבורה (לפחות: לא לאחוז בהגה בשתי הידיים וגם להתעסק עם הסמארטפון) כדי להיכנס לקישור של המפרסם? לי זה ממש לא נשמע הגיוני: זה איטי מידי, זה תהליך מסורבל עם הרבה נקודות כשל וזה פשוט לא עובד ככה בעולם האמיתי. בבקשה, תקדישו קצת זמן כך שה-SEO שלכם יעבוד כמו שצריך וגיגול של השם שלכם או תחום העיסוק שלכם ימצא אתכם בגוגל או בפייסבוק.

קודי QR באינטרנט

הסיבה האמיתית לכעס הנוכחי שלי היא שראיתי את מורד שטרן מפרסם קוד QR ל"מאמר מבית היוצר של מיקרוסופט על ממשק האייפד מול חלונות 8 בטאבלט". נשמע כמו נושא טוב עבורי, שיש לי אייפד 2 וממש נהניתי לראות את הממשק של חלונות 8 בטאבלט. אבל מורד לא שם קישור למאמר, הוא שם קוד QR. הנה, תראו גם בצילום המסך:

מורד שטרן מקשר לקוד QR. סרקו זאת בעצמכם!

התגובה שלי, אם לא לחצתם על הקישור שם למעלה, צברה כבר שלושה לייקים and counting:

למה להיות אטום, למה?
למה אני צריך לפתוח את האפליקציה של גוגל גוגלס באייפון כדי לסרוק את המסך של המחשב שלי, לפענח מזה קישור ואז לשלוח באימייל למחשב כדי שאני אוכל לקרוא כי אני, אתה יודע, במשרד מול המחשב?
שימושים מעפנים כאלה בקוד QR גורמים לו להיות גרוע יותר ויותר, כי אנשים מקבלים לגיטימציה לאביוזינג שלו.

הפסדת קורא.

תשתמשו בקודי QR, אבל בחוכמה

ואז הגיע הפוסט הזה בו אני באמת מנסה לתהות למה אנשים עושים כזה אביוז למשהו שאמור בסך הכל לעזור לנו להגיע לדפים ברשת. הרי הרשת נבנתה כדי לקשר בין עמודים, לא רק שמבחינה חווייתית המשתמש נפגע פה כי מתווספים לו שלבים בדרך אל התוכן, הוא גם לומד לזהות שקודי QR הם דברים מסורבלים ובפעם הבאה שהוא יתקל בהם הוא פשוט יתעלם מהם, סוג של עיוורון סלקטיבי, ממש כמו עיוורון באנרים.

לסיום, וידאו מיוטיוב שראיתי לפני כמה ימים עם השם The Problem With QR Codes. סקוט סטראטן (Scott Stratten) מדגים בצורה מצחיקה ביותר למה צריך להשתמש בקודי QR בצורה חכמה (למעשה, הוא מעתיק כמה מהסיבות שאני כתבתי למעלה. כן, למרות שהוא עשה את זה בנובמבר 2011).

כשהגעתי הבוקר לעבודה ופתחתי אט אט את האפליקציות השונות על המחשב נתקלתי בתגובה של עומר קפלן לשאלה של מאיר פינטו בקבוצת וורדפרס – הקבוצה החדשה (שמעתי שיש מלחמות בין כמה קבוצות שם, ממש לא מעניין לי). השאלה הייתה כזו:

היי לכולם, משום מה התחילה לי בעיה בבלוג שכאשר אני מפרסם לינק לפוסט אצלי מהבלוג ולא משנה אם זה בפרופיל שלי או בתגובה למישהו אני רואה ג'יבריש במקום את הטקסט בעברית כמו שצריך.
יש למישהו מושג למה זה קורה ומה צריך לעשות בכדי לסדר את זה?
תודה מראש על העזרה לכולם

ג'יבריש במקום עברית בצירוף לינק בפייסבוק

מכיוון שחשדתי שמדובר בענייני קאש (זיכרון מטמון) של פייסבוק בגלל שינוי התבניות של וורדפרס, בדקתי את הקישור שפירסם מאיר, ואכן גם אני קיבלתי ג'יבריש בתחילה. העברתי את הקישור דרך הדיבאגר של פייסבוק, מה שפעם הכרתי בתור Facebook Linter וראו זה פלא – הקישור בעברית תקינה.

פייסבוק דיבאגר – Facebook Debugger

כדי לשמור את הקישורים של כל האינטרנטים, פייסבוק שומרים בקאש (זיכרון מטמון, כן?) עמודים שאנשים עושים להם לייק כדי להציג תצוגה מקוצרת של התוכן שלהם, כולל תמונה, כותרת וכמה מילות תיאור. אני לא בטוח לכמה זמן נשמר הקאש הזה (יודעים לכמה זמן, תגיבו פה וכולנו נדע), אבל אני יודע שפייסבוק נותנים אפשרות לרענן אותו דרך הדיבאגר, כך שהם יגשו לעמוד שאתם רוצים ממש ממש עכשיו ויבדקו מחדש מה התוכן שלו. הדבר טוב למפתחי אתרים שמשתמשים בהוסטים ומקשרים, למטרות בדיקה, עמודים מהאפליקציה בפייסבוק – ואז רוצים, אחרי שסיימו לפתח את המערכת, שהעמודים ישמרו מחדש בפייסבוק ויראו טוב.

מכיוון שהיו ענייני תבניות ובעיות קידוד אצל מאיר, בדקתי וראיתי שקישורים שונים שעוברים דרך הדיבאגר באמת נהיים תקינים, אז החלטתי לנסות לזרוק לשם את התיקייה עצמה של האתר ובמקרה הספציפי http://meir-pinto.com/wp/ (בהתחלה הוספתי כוכבית אחרי הסלש האחרון, אח"כ הבנתי שזה לא נכון ועשיתי בלי הסלש) ושוב, פלא! הקישורים חזרו לעבוד והם תקינים ומציגים עברית תקינה.

הדיבאגר הוא כלי מעולה גם אם צריך לבדוק איך עמוד מסוים "נראה" בפייסבוק, בין אם משתמשים באופן-גראף של פייסבוק והתגיות השונות שלהם ובין אם סתם רוצים לראות איזו תמונה מגיעה ואיזו כותרת.

כמו הרבה אחרים, נכנסתי ביום שישי האחרון (יומיים לפני מועד ההשקה הרשמי!) לגוגל מפות ומשם לגוגל סטריט וויו וחיפשתי בתים שאני מכיר. אז הייתי בבית שלי, ושוטטתי בתל אביב, וניסיתי לרדת ממחלף לה-גרדיה לאיילון צפון – ולא הצלחתי, אם אתם מצליחים תגידו לי מה עשיתי לא נכון.

ואז הלכתי לעמוד הסטטוס של גוגל סטריט וויו שמראה איפה גוגל סטריט וויו זמין ברחבי העולם ואכן ראיתי איפה הוא זמין, וגיליתי שבין ירושלים הממופה ותל אביב האובר-ממופה נמצאת נקודה קטנה ליד רחובות ואחרי כמה זום-אין גיליתי שמדובר בפארק מיני ישראל, והרי אני יודע שהבית שלי כבר שם!

הבית שלי בגוגל סטריט וויו במיני ישראל

הבית שלי בגוגל סטריט וויו באלנבי פינת רמב"ם

בהפניה מכתבה בכלכליסט גיליתי פוסט של שי פירס (Shay Pierce), העובד היחיד של אומגפופ (OMGPOP) שלא עבר לעבוד בזינגה (Zynga). התחלתי לדבר על זה עם חן, שאמרה שהוא איש בעל עקרונות, אמרתי "מעניין כמה מהעקורונת שלו אני הייתי מאמץ", ואז פרטתי את הדברים בראש, ופתאום מצאתי כמה קווי דמיון ביני לבין הבחור הזה.

"לא חושב שהייתי מוותר על כסף ככה"

לא חושב שהייתי מוותר על כסף ככה.
אני, כמובן, מדבר שטויות במיץ
ויתרתי על חוזה רחב-עצמות בקונפאקינגדואיט

(חלק משיחה שלי עם חן)

זה באמת נכון, החוזה שקונדואיט הציעו לי היה נדיב ביותר והיה שיפור לעומת החוזה של ויביה, מה גם שידוע לכל שיש תנאים מעולים לעובדים בקונדואיט, כולל חלוקת הדורונות בסוף השנה, המשרדים הנוחים ואיך אפשר בלי היתרון המשמעותי – לא צריך להזמין דברים מהסופר כל שבוע.
בראיונות עבודה, ולא היו לי הרבה כאלה, מעולם לא יכולתי להגיד כמה כסף אני רוצה בעבור העבודה. חיפשתי ממוצע, חיפשתי מה שהם משלמים לאנשים במעמדי ואפילו אמרתי פעם שאני "לא עובד בשביל הכסף – אל תבינו לא נכון – אבל כסף הוא לא התמריץ שלי". בשיחות אחרות דיברתי על זה שעניין בעבודה הוא הרבה יותר חשוב לי מדברים אחרים.

"קטע, גם לי היו פרויקטים בצד"

שי פירס כתב שהבעיה בחוזה עם זינגה היה שהם לא היו מוכנים לתת לו להמשיך להחזיק בזכויות למשחק האייפון שהוא בנה, Connectrode, משחק פשוט שעולה 0.99$ שהוא הקדיש לאשתו. הם לא מוכנים ככל הנראה שלעובדים שלהם תהיה תעסוקה מחוץ לשעות העבודה ששייכת להם. הוא ניסח עם פרקליטו נספח לחוזה ההעסקה, משהו מאוד הגיוני, ו-9 שעות אח"כ המסמך נדחה ע"י זינגה. זכותם, לא?

בחוזה החדש של קונדואיט, היה שם סעיף שאמרו לי שהוא סטנדרטי, שבערך אומר שכל דבר שאני עושה שייך להם, גם אם הוא אחרי שעות העבודה וגם אם הוא לא קשור בצורה ישירה. כן, כולל עמוד פייסבוק לעסק של אבא שלי. מכיוון שידעתי שאני לא אמשיך לעבוד שם הרבה לא התעקשתי כ"כ, והכנתי, לפי המלצתם, רשימה של פרויקטים עליהם עבדתי ועודני עובד והגשתי אותה.

"ואז שאלתי את עצמי: למה אני אפילו מנסה להתפשר?"

"ואז שאלתי את עצמי: למה אני אפילו מנסה להתפשר? לזינגה יש סטודיו באוסטין, טקסס, שבו עובדים כמה חברים טובים שלי. עם זאת, מעולם לא ניסיתי להתקבל לזינגה. למה? כי הערכים של החברה הזו מנוגדים לחלוטין לערכים שלי, באופן מקצועי ויצירתי. כי אני מאמין שמפתחים נמצאים בקו החזית של פיתוח משחקים וראויים ליחס טוב, ואני לא בוטח בזינגה שתעשה את זה. כל זה עדיין היה נכון – אבל חוסר הרצון המוחלט שלהם לנהל משא ומתן איתי רק אישר את החששות שלי. למה לכל הרוחות אני אפילו שוקל להצטרף?"

(תרגום: גוגל טרנסלייט עם עריכה שלי)

אני לא ניסיתי מעולם להתקבל לקונדואיט. אם להכלליל את זה יותר, אני בקושי חיפשתי עבודה. כן, עבודות סוג של נפלו עלי, אני עד כדי כך בר מזל. השיחה בקרב חברי היא שקונדואיט היא מפיצת רושעות, זודנות ורוגלות – אבל עם הצלחה אי אפשר להתווכח.

אני לא אומר שהמצב שלנו היה דומה, אבל אלו דברים שגורמים לי למחשבות, ובזמן האחרון יש לי הרבה מהן. אגב, יש עוד קו דימיון קל שהרהרתי בו, אבל אני חושש שהוא קצת חסוי אז לא יכולתי לכתוב עליו.

לפני פחות משבוע הודיעה חברת טוויטר (פוסט בבלוג החברה ב-25 לינואר) שהיא פותחת את ממשק התרגום שלה גם לשפה העברית ונתנה את יריית הפתיחה לכל הערסים לבוא.

Shalom! The Twitter Translation Center just opened for Hebrew. To help us translate, visit translate.twttr.com.

— טוויטר בעברית (@twitter_he) January 25, 2012

לא שהם לא נמצאים כבר, לפי נעה גת (@NoaBliVav):

עוד הוכחה לערסים twitter.com/NoaBliVav/stat…

— Noa (@NoaBliVav) January 25, 2012

ו.... עוד אחת. אז סתמו כבר twitter.com/NoaBliVav/stat…

— Noa (@NoaBliVav) January 25, 2012

הבעיה שאני חושש ממנה היא איכות התרגום. משיטוט בין עמודי המועמדים לתרגום, ניכר שיש אנשים שאיך נאמר את זה בעדינות, תרגום היא לא המעלה הכי גבוהה שלהם. ישנם גם תרגומי מכונה שלא ברור איך מתרגמיהם חשבו שיצרו משפט הגיוני בעברית, יש את אלה שכותבים עברית בשגיאות כתיב (מרפי, עשה שלא יהיו לי שגיאות כתיב בפוסט הזה) ויש את הגרועים ביותר, שמשלבים דעות אישיות סלש פוליטיות תוך כדי תרגום, כפי שדיווחה שרון גפן (@shari):

תרגום של הרשות Palestinian Territories ל-"חירייה". אין מקום לזה במערכת התרגום

חבר'ה, תרגמו את טוויטר ברצינות, בבקשה. הוא, אחרי הכל, מחזיק למעלה מ-24 אלף המחשבות הכי טובות שלי.

אני נמצא ביקנעם מושבה, עם מישהי שאני לא זוכר מי היא. יש אור, והשמיים מעוננים. אנחנו נמצאים בפינה הדרום-מזרחית של הבית של סבא שלי, ליד סדנת המתכת שלו, כשאנחנו רואים את המבנה שהיה לול התרנגולות במצב די נטוש, כמו גם כל המסביב. הבית שאמא התחילה לבנות לא נמצא שם, ובמקומו כנראה יש מגרש ריק.

פה עמדנו בהתחלה. לחצו כאן למפה גדולה יותר

אני שומע רעשים בשמיים, ואני מזהה מטוס קרב, אולי F-16, ואני מצליח לזהות שהוא ירדני. נראה שהוא מפיל משהו קצת יותר צפונית מאיתנו.
פתאום מגיע עוד מטוס קרב, כנראה עוד F-16, הפעם ישראלי. נראה שהם רוקדים או משהו, אבל הישראלי לא עושה שום דבר ובכל מקרה לא מצליח ליירט את חברו הירדני.
מולנו צונח עוד טיל טיפש מגובה די נמוך, ואנחנו רואים פיצוץ. הוא חולף מעלינו די נמוך, ומפיל גם לא רחוק מהמבנה של לול התרנגולות טיל טיפש. אנחנו חושדים עכשיו שהוא קצת מכוון עלינו, ומתחילים לברוח לכיוון הצפוני והצפון-מזרחי של הבית, בדיוק כשטיל טיפש נופל כמה מטרים מהמקום בו עמדנו.

אני מתעורר.

השנה היא 2009, אני בגובה של כ-1,500 מייל, בהקפה לקראת נחיתה בשדה של גייטרסבורג. כמובן שאני לא לבד, נדב איתי, והוא מתרגל איתי את הדברים שצריך לעשות כשנוחתים. הוא מזכיר לי להקפיד על מהירות של כ-65, ובכל מקרה לא לרדת מה-60. הוא מזכיר לי כמה רחוק לטוס בצלע עם הרוח, מתי לפנות לצלע הבסיס ומתי לעבור לפיינל.

תוך כדי ההסברים אני מתחיל להבין משהו – הוא אשכרה מנסה לגרום לי ללמוד לנחות. מעבר לתחושה הזו – האשמתי אותו בזה – "נדב, אני מבין את המזימה שלך, אתה מנסה לגרום לי ללמוד איך לנחות". הוא הודה, ואת ההמשך אתם יודעים. אם אתם לא יודעים: למדתי לנחות, עברתי את הבחינה לרישיון הפרטי ולהגדר מכשירים, ואפילו יצאתי לכמה טיולים עם חברים.

השנה היא 2011, ואני יושב על הכיסא, מקסימום קומה שניה. הסיטואציה קצת חדשה לי גם כן, ושוב אני מרגיש את אותה התחושה: לאדם שיושב מולי (במקרה הזה, שנתיים קודם לכן זה היה לידי) יש מזימה מרושעת – הוא הולך להשתמש בידע המקצועי שהוא צבר כדי לגרום לי להגיע ליעד מסוים. יעד חיובי מסוים.
אני שוב מאשים בקול – "את מנסה להקליל את הדחייה". וזה מה שאכן היה. אני חושב שהייתה הצלחה חלקית של העניין, אבל אני סובייקטיבי.

כבר שנים שאני עצמאי, אולי רוב הזמן שאני גר בתל אביב, עם אבא שלי. עברתי לפה בקיץ 1995, בין כיתה ה' ל-ו'. כיתה ה' עוד הייתה בכפר יהושע, אני זוכר שהייתי אחד משלושה או ארבעה או חמישה תלמידים שעוזבים את הכיתה, וגם רציתי להיות בוועדת פרידה, שתקבע את אירועי הפרידה או משהו. כיתה ה', שנת 1995, לכו תזכרו.

כבר שנים שאני עצמאי, אולי רוב הזמן שאני גר בתל אביב, עם אבא שלי. את כיתה ו' בבית הספר היסודי בלפור עברתי די בסדר, המשכתי בסדר גם לחטיבת הביניים בעירוני א', אבל איפשהו אבא שלי החליט לחזור לחלום ישן, ופתח מחדש מסעדה שהייתה לו בכיכר דיזנגוף בין השנים 1967 – 1980, אז בנו את הכיכר החדשה והאוטובוסים כבר לא עברו ועצרו בכיכר. המקום החדש גם היה בפתח תקווה, אבל זה באמת פרט די שולי. הוא פשוט היה עסוק בדברים אחרים ואני הייתי צריך להסתדר בבית אחרי בית הספר.

כבר שנים שאני עצמאי, אולי רוב הזמן שאני גר בתל אביב, עם אבא שלי. אני זוכר שאני מסביר לנמרוד שהבית שלנו הוא בית פדראלי, ואולי יש פה הרבה נפשות ודלת כניסה אחת, אבל כל אחד לעצמו, אני לוקח את הדברים שלי למקלחת, אני דואג לסבון שלי, למשחת השיניים שלי, לנקות ולסדר את החדר שלי. אה, ואני דואג לאינטרנט בכל הבית. כי אני מתכנת, אז זה הגיוני.

כבר הרבה שנים שאני עצמאי, ככה שדברים שאני רוצה אני רגיל לארגן לעצמי. החישקוקים שלי, כמו שההיא קראה להם, הפכו להיות יעדים. חשבתי על דברים מספיק זמן והגשמתי אותם לעצמי – עיינו ערך קורס טייס. חשבתי על דברים קטנים יותר מספיק זמן, נניח שעה, יום, שבוע והגשמתי אותם – עיינו ערך, הממף, יש כל כל הרבה שאני לא יודע על מה לחשוב. היי, שבוע שעבר אמרו לי מרק ואתמול הכנתי אחד. ואני אפילו לא מדבר על רובן שעושה לי חשק בעבודה כשלאחריה אני הולך לאכול כריך הגון.

כבר הרבה שנים שאני עצמאי, אבל יש דברים מסוימים שאני רוצה, ואני לא יכול לארגן בעצמי. זה דברים שכסף לא יכול ולא צריך לקנות, זה דברים שלא תלויים רק בי. זה דברים שאני מתבאס שהם לא קורים כי אני לא יכול (…) לגרום להם לקרות. זה דברים שכדי לגרום להם אני צריך לעשות דברים שמעולם, לדעתי, לא עשיתי. זה קצת מעיק עלי, אבל כמו שאמר האפרו-אמריקאי בסרט הראשון של הארולד וקומאר – ‪"In the end, the universe tends to unfold as it should"‬. או לפחות ככה אני רוצה להאמין.

אחד הדברים הכי חשובים לי הוא האייפון. אפשר לומר סמארטפון באותה המידה, אבל כרגע הכי נוח לי אייפון והוא הבחירה שלי כבר שלושה דגמים (מעניין מה יהיה מחר). על האייפון יש לי כמה וכמה (וכמה) אפליקציות, וכמו שאני אדגים בפוסט הקרוב, האפליקציות האלה מכירות אותי ממש טוב – ואני לא מדבר על אפליקציות של ניהול הוצאות, ניהול פעילויות ספורטיביות, הדפדפן, יוטיוב או אפילו המשחקים. לא, אני מדבר על אחד התחומים שאני יותר אוהב – אפליקציות מבוססות מיקום.

טוויטר

יש לי חשבון בטוויטר מאז ה-7 למאי 2008. בהתחלה הייתי מצייץ דברים בנאליים, אבל עם הזמן התחלתי לחפור, והיום יש לי קצת יותר מ-16.5 אלף ציוצים. חלק מהציוצים שלי כוללים גאו-מידע כפי שמשתף האייפון שלי, כשאני מצייץ. הציוצים שלי שם נשלחים לפעמים מאפליקצייה בשם אקופון שקניתי די מזמן, וגם באפליקציה הרשמית של טוויטר לאייפון.

המיקום שלי משויך לציוץ

פורסקוור

כבר שנתיים שנים שאני משתמש בפורסקוור. אני גאה בדרגת המנהל רמה 2 שיש לי, אני גאה בצ'ק אינים שלי, אני גאה בפדנטיות שלי שהובילה אותי להיות מודרטור יותר טוב של פורסקוור. אני גאה בבלוג שלי, 4sq.co.il, בו אני כותב על פורסקוור בישראל.

קופת הפרופיל שלי בפורסקוור נכון לעכשיו

כמעט בכל מקום אליו אני מגיע אני מקפיד לבצע צ'ק אין, כדי להודיע לחברים איפה אני ולשים לעצמי תזכורת איפה הייתי, וכבר היו מקרים שבדקתי בעמוד ההיסטוריה של פורסקוור מתי הייתי ואיפה. מה גם שכל יום אני מקבל תזכורת באימייל מהאתר 4squareAnd7YearsAgo.com שמראה לי איפה הייתי היום לפני שנה.

פייסבוק

אם כבר צ'ק אינים, גם בפייסבוק יש את האופציה לתייג איפה אני נמצא באמצעות פייסבוק פלייסס (בעבר) ובאמצעות הצמדת המיקום לעדכון הסטטוס (כיום). אני בד"כ לא מעדכן איפה אני נמצא, אבל זו אופציה ולידית, והיא קוראת לעיתים.

מדווח שאני בבית נתנאל ועושה פעילות בוקר

וייז

Waze היא תוכנת ה-GPS החברתית בה אני משתמש כדי לנווט – בעיקר בדרך לעבודה ובחזרה. לפעמים אני מגזים ומנווט מחוץ לגובולות תל אביב, וזה פשוט נחמד לדעת איפה עשויים להיות לי פקקים ואיפה לא.

המסלולים האחרונים אותם נסעתי עם waze. הארוך שם זה לחיפה

אופציה שפחות אנשים מכירים היא שאם מתחברים באתר של waze ונכנסים ללוח הבקרה, ניתן לראות את המסלולים האחרונים אותם עשינו בעודנו נוהגים עם אפליקציית waze פתוחה. כן, אפשר להסתכל עליהם, לראות איזה מסלול עשינו, ממש קל ופשוט.

גוגל לאטיטוד

אם כל אלה לא הספיקו, הנה מגיעה החדירה האבסולוטית לפרטיות, על ידי חברה שאולי תהיתם איך היא עוד לא הופיעה כאן ברשימה. והנה היא:

בתחילת פברואר 2009 שיחררה גוגל לציבור את Google Latitude, אפליקצייה מודעת-מיקום. אמנם יש לי שני חברים (סטוקרים? נעקבים?), אבל מאז שהתקנתי את אפליקציית האייפון שלהם, שיצאה בסוף יולי 2009, אני משדר בצורה די קונסיסטנטית את המיקום שלי לשירות.

ניצן ואני מתחרים מי יגיע ראשון לפיקוק

לפעמים זה די משמים, ואחד החברים שואל אותי אם הייתי בחיפה או אם הייתי ליד תחנת רכבת ארלוזרוב, ולפעמים זה משעשע, כששנינו הולכים לכיוון מסוים וזה נראה על המפה כמו שני פאקמנים שמנסים להגיע ראשונים לאוצר (אני הגעתי).

אפילוג

אז למה אני מכריז על המיקום שלי כל הזמן ובהרבה דרכים אפשריות? הדבר הפחות סביר הוא שאני חושב שאם אני אצטרך להצהיר על המיקום שלי, תמיד יהיה לי איך לעשות את זה. הסיבה היותר סבירה היא שלא באמת אכפת לי שיודעים איפה אני ואם כן אכפת – אני יכול לא לשדר את מיקום הציוצים שלי ולעשות צ'ק אין off the grid בפורסקוור, וממש לא להשתמש בפייסבוק. מגוגל לאטיטוד אני לא מודאג, אף אחד לא עוקב אחרי שם ממילא. אולי יום אחד אני אמצע מטרה עמוקה יותר, בינתיים – נתראה.

תוך כדי ואחרי ריב נוראי, אולי הכי גרוע מזה שנים, עם אחותי, עברו לי בראש כמה מחשבות. כמובן שהמחשבה העיקרית היא איך לעזאזל אני שומר על איפוק מול גורם שכל מה שמעניין אותו זה להתסיס את האווירה, לחמם, לעצבן, וכנראה לחכות לתגובת נגד – כי אף אחד לא מטומטם מספיק כדי לחשוב שהוא יכול לקלל ולנבל את הפה ללא הרף, בלי שהצד השני יגיב.

את המחשבות השליליות ביותר העפתי בהתחלה, וכל משך הריב ניסיתי לא להוציא עצבים שאינם צעקות על מישהו שהוא לא אני, כי חבל לאבד עשתונות לרגע ולשאת בתוצאות אח"כ. כסוג של תרפיה וכדרכו של טוויטר – היתולית – צייצתי:

אני לא הולך לגגל ״רצח אחות ירושה״

2 בOctober 2011 8:41 via EchofonReplyRetweetFavorite

@itainathaniel

Itai Nathaniel

כשאני משחק, אם אפשר לקרוא לזה ככה, על כך שהתגלה שהחשוד ברצח הוריו, דניאל מעוז, גיגל טרם המעשים "רצח הורים ירושה". ובכלל, למאיה אין מה להוריש.

אבל מכאן לשם, ובמיוחד אחרי הציוץ הזה, תהיתי אם אפשר להפליל אותי בעבירה כזו או אחרת והגעתי למסקנה שזה קצת בעיה, מהסיבות שמפורטות בפוסט הבא – הדברים שלי מרגלי אחרי.