לפני פחות משבוע הודיעה חברת טוויטר (פוסט בבלוג החברה ב-25 לינואר) שהיא פותחת את ממשק התרגום שלה גם לשפה העברית ונתנה את יריית הפתיחה לכל הערסים לבוא.

Shalom! The Twitter Translation Center just opened for Hebrew. To help us translate, visit translate.twttr.com.

— טוויטר בעברית (@twitter_he) January 25, 2012

לא שהם לא נמצאים כבר, לפי נעה גת (@NoaBliVav):

עוד הוכחה לערסים twitter.com/NoaBliVav/stat…

— Noa (@NoaBliVav) January 25, 2012

ו.... עוד אחת. אז סתמו כבר twitter.com/NoaBliVav/stat…

— Noa (@NoaBliVav) January 25, 2012

הבעיה שאני חושש ממנה היא איכות התרגום. משיטוט בין עמודי המועמדים לתרגום, ניכר שיש אנשים שאיך נאמר את זה בעדינות, תרגום היא לא המעלה הכי גבוהה שלהם. ישנם גם תרגומי מכונה שלא ברור איך מתרגמיהם חשבו שיצרו משפט הגיוני בעברית, יש את אלה שכותבים עברית בשגיאות כתיב (מרפי, עשה שלא יהיו לי שגיאות כתיב בפוסט הזה) ויש את הגרועים ביותר, שמשלבים דעות אישיות סלש פוליטיות תוך כדי תרגום, כפי שדיווחה שרון גפן (@shari):

תרגום של הרשות Palestinian Territories ל-"חירייה". אין מקום לזה במערכת התרגום

חבר'ה, תרגמו את טוויטר ברצינות, בבקשה. הוא, אחרי הכל, מחזיק למעלה מ-24 אלף המחשבות הכי טובות שלי.

אני נמצא ביקנעם מושבה, עם מישהי שאני לא זוכר מי היא. יש אור, והשמיים מעוננים. אנחנו נמצאים בפינה הדרום-מזרחית של הבית של סבא שלי, ליד סדנת המתכת שלו, כשאנחנו רואים את המבנה שהיה לול התרנגולות במצב די נטוש, כמו גם כל המסביב. הבית שאמא התחילה לבנות לא נמצא שם, ובמקומו כנראה יש מגרש ריק.

פה עמדנו בהתחלה. לחצו כאן למפה גדולה יותר

אני שומע רעשים בשמיים, ואני מזהה מטוס קרב, אולי F-16, ואני מצליח לזהות שהוא ירדני. נראה שהוא מפיל משהו קצת יותר צפונית מאיתנו.
פתאום מגיע עוד מטוס קרב, כנראה עוד F-16, הפעם ישראלי. נראה שהם רוקדים או משהו, אבל הישראלי לא עושה שום דבר ובכל מקרה לא מצליח ליירט את חברו הירדני.
מולנו צונח עוד טיל טיפש מגובה די נמוך, ואנחנו רואים פיצוץ. הוא חולף מעלינו די נמוך, ומפיל גם לא רחוק מהמבנה של לול התרנגולות טיל טיפש. אנחנו חושדים עכשיו שהוא קצת מכוון עלינו, ומתחילים לברוח לכיוון הצפוני והצפון-מזרחי של הבית, בדיוק כשטיל טיפש נופל כמה מטרים מהמקום בו עמדנו.

אני מתעורר.

השנה היא 2009, אני בגובה של כ-1,500 מייל, בהקפה לקראת נחיתה בשדה של גייטרסבורג. כמובן שאני לא לבד, נדב איתי, והוא מתרגל איתי את הדברים שצריך לעשות כשנוחתים. הוא מזכיר לי להקפיד על מהירות של כ-65, ובכל מקרה לא לרדת מה-60. הוא מזכיר לי כמה רחוק לטוס בצלע עם הרוח, מתי לפנות לצלע הבסיס ומתי לעבור לפיינל.

תוך כדי ההסברים אני מתחיל להבין משהו – הוא אשכרה מנסה לגרום לי ללמוד לנחות. מעבר לתחושה הזו – האשמתי אותו בזה – "נדב, אני מבין את המזימה שלך, אתה מנסה לגרום לי ללמוד איך לנחות". הוא הודה, ואת ההמשך אתם יודעים. אם אתם לא יודעים: למדתי לנחות, עברתי את הבחינה לרישיון הפרטי ולהגדר מכשירים, ואפילו יצאתי לכמה טיולים עם חברים.

השנה היא 2011, ואני יושב על הכיסא, מקסימום קומה שניה. הסיטואציה קצת חדשה לי גם כן, ושוב אני מרגיש את אותה התחושה: לאדם שיושב מולי (במקרה הזה, שנתיים קודם לכן זה היה לידי) יש מזימה מרושעת – הוא הולך להשתמש בידע המקצועי שהוא צבר כדי לגרום לי להגיע ליעד מסוים. יעד חיובי מסוים.
אני שוב מאשים בקול – "את מנסה להקליל את הדחייה". וזה מה שאכן היה. אני חושב שהייתה הצלחה חלקית של העניין, אבל אני סובייקטיבי.

כבר שנים שאני עצמאי, אולי רוב הזמן שאני גר בתל אביב, עם אבא שלי. עברתי לפה בקיץ 1995, בין כיתה ה' ל-ו'. כיתה ה' עוד הייתה בכפר יהושע, אני זוכר שהייתי אחד משלושה או ארבעה או חמישה תלמידים שעוזבים את הכיתה, וגם רציתי להיות בוועדת פרידה, שתקבע את אירועי הפרידה או משהו. כיתה ה', שנת 1995, לכו תזכרו.

כבר שנים שאני עצמאי, אולי רוב הזמן שאני גר בתל אביב, עם אבא שלי. את כיתה ו' בבית הספר היסודי בלפור עברתי די בסדר, המשכתי בסדר גם לחטיבת הביניים בעירוני א', אבל איפשהו אבא שלי החליט לחזור לחלום ישן, ופתח מחדש מסעדה שהייתה לו בכיכר דיזנגוף בין השנים 1967 – 1980, אז בנו את הכיכר החדשה והאוטובוסים כבר לא עברו ועצרו בכיכר. המקום החדש גם היה בפתח תקווה, אבל זה באמת פרט די שולי. הוא פשוט היה עסוק בדברים אחרים ואני הייתי צריך להסתדר בבית אחרי בית הספר.

כבר שנים שאני עצמאי, אולי רוב הזמן שאני גר בתל אביב, עם אבא שלי. אני זוכר שאני מסביר לנמרוד שהבית שלנו הוא בית פדראלי, ואולי יש פה הרבה נפשות ודלת כניסה אחת, אבל כל אחד לעצמו, אני לוקח את הדברים שלי למקלחת, אני דואג לסבון שלי, למשחת השיניים שלי, לנקות ולסדר את החדר שלי. אה, ואני דואג לאינטרנט בכל הבית. כי אני מתכנת, אז זה הגיוני.

כבר הרבה שנים שאני עצמאי, ככה שדברים שאני רוצה אני רגיל לארגן לעצמי. החישקוקים שלי, כמו שההיא קראה להם, הפכו להיות יעדים. חשבתי על דברים מספיק זמן והגשמתי אותם לעצמי – עיינו ערך קורס טייס. חשבתי על דברים קטנים יותר מספיק זמן, נניח שעה, יום, שבוע והגשמתי אותם – עיינו ערך, הממף, יש כל כל הרבה שאני לא יודע על מה לחשוב. היי, שבוע שעבר אמרו לי מרק ואתמול הכנתי אחד. ואני אפילו לא מדבר על רובן שעושה לי חשק בעבודה כשלאחריה אני הולך לאכול כריך הגון.

כבר הרבה שנים שאני עצמאי, אבל יש דברים מסוימים שאני רוצה, ואני לא יכול לארגן בעצמי. זה דברים שכסף לא יכול ולא צריך לקנות, זה דברים שלא תלויים רק בי. זה דברים שאני מתבאס שהם לא קורים כי אני לא יכול (…) לגרום להם לקרות. זה דברים שכדי לגרום להם אני צריך לעשות דברים שמעולם, לדעתי, לא עשיתי. זה קצת מעיק עלי, אבל כמו שאמר האפרו-אמריקאי בסרט הראשון של הארולד וקומאר – ‪"In the end, the universe tends to unfold as it should"‬. או לפחות ככה אני רוצה להאמין.

אחד הדברים הכי חשובים לי הוא האייפון. אפשר לומר סמארטפון באותה המידה, אבל כרגע הכי נוח לי אייפון והוא הבחירה שלי כבר שלושה דגמים (מעניין מה יהיה מחר). על האייפון יש לי כמה וכמה (וכמה) אפליקציות, וכמו שאני אדגים בפוסט הקרוב, האפליקציות האלה מכירות אותי ממש טוב – ואני לא מדבר על אפליקציות של ניהול הוצאות, ניהול פעילויות ספורטיביות, הדפדפן, יוטיוב או אפילו המשחקים. לא, אני מדבר על אחד התחומים שאני יותר אוהב – אפליקציות מבוססות מיקום.

טוויטר

יש לי חשבון בטוויטר מאז ה-7 למאי 2008. בהתחלה הייתי מצייץ דברים בנאליים, אבל עם הזמן התחלתי לחפור, והיום יש לי קצת יותר מ-16.5 אלף ציוצים. חלק מהציוצים שלי כוללים גאו-מידע כפי שמשתף האייפון שלי, כשאני מצייץ. הציוצים שלי שם נשלחים לפעמים מאפליקצייה בשם אקופון שקניתי די מזמן, וגם באפליקציה הרשמית של טוויטר לאייפון.

המיקום שלי משויך לציוץ

פורסקוור

כבר שנתיים שנים שאני משתמש בפורסקוור. אני גאה בדרגת המנהל רמה 2 שיש לי, אני גאה בצ'ק אינים שלי, אני גאה בפדנטיות שלי שהובילה אותי להיות מודרטור יותר טוב של פורסקוור. אני גאה בבלוג שלי, 4sq.co.il, בו אני כותב על פורסקוור בישראל.

קופת הפרופיל שלי בפורסקוור נכון לעכשיו

כמעט בכל מקום אליו אני מגיע אני מקפיד לבצע צ'ק אין, כדי להודיע לחברים איפה אני ולשים לעצמי תזכורת איפה הייתי, וכבר היו מקרים שבדקתי בעמוד ההיסטוריה של פורסקוור מתי הייתי ואיפה. מה גם שכל יום אני מקבל תזכורת באימייל מהאתר 4squareAnd7YearsAgo.com שמראה לי איפה הייתי היום לפני שנה.

פייסבוק

אם כבר צ'ק אינים, גם בפייסבוק יש את האופציה לתייג איפה אני נמצא באמצעות פייסבוק פלייסס (בעבר) ובאמצעות הצמדת המיקום לעדכון הסטטוס (כיום). אני בד"כ לא מעדכן איפה אני נמצא, אבל זו אופציה ולידית, והיא קוראת לעיתים.

מדווח שאני בבית נתנאל ועושה פעילות בוקר

וייז

Waze היא תוכנת ה-GPS החברתית בה אני משתמש כדי לנווט – בעיקר בדרך לעבודה ובחזרה. לפעמים אני מגזים ומנווט מחוץ לגובולות תל אביב, וזה פשוט נחמד לדעת איפה עשויים להיות לי פקקים ואיפה לא.

המסלולים האחרונים אותם נסעתי עם waze. הארוך שם זה לחיפה

אופציה שפחות אנשים מכירים היא שאם מתחברים באתר של waze ונכנסים ללוח הבקרה, ניתן לראות את המסלולים האחרונים אותם עשינו בעודנו נוהגים עם אפליקציית waze פתוחה. כן, אפשר להסתכל עליהם, לראות איזה מסלול עשינו, ממש קל ופשוט.

גוגל לאטיטוד

אם כל אלה לא הספיקו, הנה מגיעה החדירה האבסולוטית לפרטיות, על ידי חברה שאולי תהיתם איך היא עוד לא הופיעה כאן ברשימה. והנה היא:

בתחילת פברואר 2009 שיחררה גוגל לציבור את Google Latitude, אפליקצייה מודעת-מיקום. אמנם יש לי שני חברים (סטוקרים? נעקבים?), אבל מאז שהתקנתי את אפליקציית האייפון שלהם, שיצאה בסוף יולי 2009, אני משדר בצורה די קונסיסטנטית את המיקום שלי לשירות.

ניצן ואני מתחרים מי יגיע ראשון לפיקוק

לפעמים זה די משמים, ואחד החברים שואל אותי אם הייתי בחיפה או אם הייתי ליד תחנת רכבת ארלוזרוב, ולפעמים זה משעשע, כששנינו הולכים לכיוון מסוים וזה נראה על המפה כמו שני פאקמנים שמנסים להגיע ראשונים לאוצר (אני הגעתי).

אפילוג

אז למה אני מכריז על המיקום שלי כל הזמן ובהרבה דרכים אפשריות? הדבר הפחות סביר הוא שאני חושב שאם אני אצטרך להצהיר על המיקום שלי, תמיד יהיה לי איך לעשות את זה. הסיבה היותר סבירה היא שלא באמת אכפת לי שיודעים איפה אני ואם כן אכפת – אני יכול לא לשדר את מיקום הציוצים שלי ולעשות צ'ק אין off the grid בפורסקוור, וממש לא להשתמש בפייסבוק. מגוגל לאטיטוד אני לא מודאג, אף אחד לא עוקב אחרי שם ממילא. אולי יום אחד אני אמצע מטרה עמוקה יותר, בינתיים – נתראה.

תוך כדי ואחרי ריב נוראי, אולי הכי גרוע מזה שנים, עם אחותי, עברו לי בראש כמה מחשבות. כמובן שהמחשבה העיקרית היא איך לעזאזל אני שומר על איפוק מול גורם שכל מה שמעניין אותו זה להתסיס את האווירה, לחמם, לעצבן, וכנראה לחכות לתגובת נגד – כי אף אחד לא מטומטם מספיק כדי לחשוב שהוא יכול לקלל ולנבל את הפה ללא הרף, בלי שהצד השני יגיב.

את המחשבות השליליות ביותר העפתי בהתחלה, וכל משך הריב ניסיתי לא להוציא עצבים שאינם צעקות על מישהו שהוא לא אני, כי חבל לאבד עשתונות לרגע ולשאת בתוצאות אח"כ. כסוג של תרפיה וכדרכו של טוויטר – היתולית – צייצתי:

אני לא הולך לגגל ״רצח אחות ירושה״

2 בOctober 2011 7:41 via EchofonReplyRetweetFavorite

@itainathaniel

Itai Nathaniel

כשאני משחק, אם אפשר לקרוא לזה ככה, על כך שהתגלה שהחשוד ברצח הוריו, דניאל מעוז, גיגל טרם המעשים "רצח הורים ירושה". ובכלל, למאיה אין מה להוריש.

אבל מכאן לשם, ובמיוחד אחרי הציוץ הזה, תהיתי אם אפשר להפליל אותי בעבירה כזו או אחרת והגעתי למסקנה שזה קצת בעיה, מהסיבות שמפורטות בפוסט הבא – הדברים שלי מרגלי אחרי.

ראש השנה 2011 הוא הראשון זה כמה שנים שלא עשינו את ערב החג אצל הדודה רינה והדוד אבשלום ביקנעם מושבה. הסיבות שמורות במערכת, אבל החלופה היא לקחת את אמא ואת אחותי ולחגוג את ערב החג אצל חברה של אמא, דניאלה, בגבעתיים. קרוב לבית ונחמד מאוד.

ערב החג, אנחנו שלושה מתוך 14 איש שנהנים מהמטבח המקומי, ואוכלים – קצת אחרי שמשלימים סבב ברכות די מהיר ודי חריג – דברים שמתחילים בחריימה (מתוק או פיקנטי?), ממשיכים במפרום וקוסקוס, תבשיל בשר ואורז, סלטים ועוד מיני דברים בצד ושליד. די פשוט, לא צריך להתווכח עם הנוכחים כי הם לא משפחה, אבל גם לא שותה יותר מכוס וחצי, כי צריך לחזור הביתה אחרי האוכל ויש משטרה בכל מקום.

ארוחת צהריים של חג, ואנחנו מוזמנים לאותו הבית בדיוק לשאריות+. עדיין יש מפרום אבל כבר אין קוסקוס, יש תבשיל בשר, אין דג, אבל יש מה שהמקומיים קוראים לו "הנחשים של אדית" – בצק ממולא בבשר. הפעם אנחנו רק שישה והשולחן קטן יותר, אני כושל במשימתי לפתוח בקבוק למברוסקו, ואחותי מעצבנת כך שאני בהחלט חושב על נטישה באמצע האוכל – מה שלא קרה בסוף.

אבל ארוחת החג הכי משפחתית היא של שישי אחה"צ/ערב – על האש אצל משפחת הר ים ברעננה, איפה שהנוף יפה אבל עשו לי בעיות בביקורת הדרכונים מתל אביב זוהי באמת ארוחה משפחתית – המון אנשים בפילוח גילאים יפהפה כולל הרבה ילדים, שמתחילה בהכרזות של אי אלו אנשים על דברים שהם יכולים ולא יכולים לאכול, וממשיך בהתעסקות של כל אחד מהנוכחים בכל אחת מהצלחות האחרות. סלט טוב שהיה שם הוא שילוב של חסה עם עוף שנראה מוקפץ, ומלווים באגסים, חמוציות, תאנים ועוד פרי שלא זיהיתי. האוכל מעולה, החברה מאוד משפחתית, ואני נהנה – היי, מאיה לא שם – וקצת אחרי שמונה בערב אנחנו כבר חזרה בבית.

שנה טובה y'all!

–
נשלח מהאייפד שלי, נכתב על מקלדת אלחוטית

יש תוכניות טלויזיה שאני אוהב במיוחד, כמו כולם בערך. יש תוכניות שגם מקשרות אותי לדברים בהיסטוריה, אנשים, אירועים. וזה תמיד כיף, כי זה תמיד חוויה.

הדוגמה הכי טובה היא חברים. ראיתי כשעוד היו שידורים "חיים". היה זה אריק שהכיר לי את הסידרה, ראינו אצלי – ולראשונה בשבילי – את פרק שמונה בעונה הרביעית – The One With Chandler in a Box – הפרק עם צ'נדלר בארגז. צ'נדלר מקבל מג'ואי עונש וצריך להעביר ערב בארגז, כי ג'ואי היה כלוא ביחידת הטלויזיה בזמן ששדדו אותם. מאז הספקתי לראות את כל הסידרה, לראות אותה שוב, ושוב. יש לי בדיוידי את כל העונות, ואני יכול לרדת לפרטים כה קטנים (מה השמות האמצעיים של צ'נדלר ורייצ'ל, לדוגמה?) שזה לפעמים מדהים אותי כמה שאני זוכר אותה. אגב, אחד הפרקים האהובים הוא ה-12 לעונה הרביעית – The One with the Embryos – הפרק עם העוברים, בו פיבי מקבלת את העוברים של אחיה, והחבר'ה מתערבים על הדירות במשחק שרוס מכין להם.
אגב, טריוויה אישית, אני יכול לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שלא מחאתי כפיים בשיר הפתיחה של הסידרה.

את כל סדרות המתח, דרמה, משטרה ושאר היחידות המיוחדות קיבלתי מאמא. היינו רואים את הסנטינל, חוק וסדר על סניפיו, CSI כזה או אחר, המפענחת, מחשבות פליליות, סוכן מחוק ובעצם כל מקום שיש תעלומה, טובים ורעים וסוף טוב.
אני עדיין מחכה לסידרת משטרה ראויה בארץ.

הישרדות היא גם משוייכת לאריק. אני לא חושב שראיתי אותה רק בגללו, אבל צפיה איתו מוסיפה פן לתוכנית. גם את הישרדות הישראלית ראיתי איתו קצת, אבל פרשנו די מהר – הם פשוט מדברים ומדברים ומדברים, ובמקום פרק שבועי של 45 דקות עם שתי משימות והדחה, יש שני פרקים שבועיים של שעה וחצי, ובאמת שאני לא עוקב מה יש בשניהם.

את איך פגשתי את אמא לא התחלתי בגלל מישהו מיוחד, אבל לפני קצת יותר משנה צפיתי בו יחד עם אורית. היא הבחינה בזה שאני מנגן בגיטרת אוויר בשיר הפתיחה, והייתה צוחקת עלי שאני מנגן לא נכון. מאז אני מנגן בגיטרת האוויר הזו רק כשאני לבד, אבל עדיין זוכר לה.

שכחתי מישהו?

אחרי כמעט שנתיים של עבודה ב-Wibiya, ואם להיות קטנוניים מדובר על התקופה שבין ה-15/11/2009 ועד ה-17/08/2011, סיימתי. על אף שהחוזה הישן שלי הוחלף בחוזה חדש ומנצנץ, לאחר ש-Conduit קנו את Wibiya – וזה עוד קטע: שתי חברות ישראליות. מעתה אמרו קונדויט קנתה* את ויביה.
בכל מקרה, סיימתי לעבוד שם ופניתי לדרך חדשה שנמצאת כרגע אצל Yotpo.com.

המיקום הוא ליד רמת החי"ל, האוכל מגיע מתןביס, המחשב הוא מקבוק פרו 13', והעבודה כוללת הרבה UI.

בנוסף, וזה אולי קצת יותר משמעותי: לפני כשלושה שבועות אורית ואני נפרדנו. להוציא שני לילות מאז, היא לא ישנה בבית. להוציא לילה אחד לא ישנתי במיטה שהיא טרם העבירה לדירה החדשה, ממש עד אתמול כשהגיעה המיטה החדשה שלי, ישנתי רוב הלילות על הספה בסלון. גם היא שלה, וגם היא נלקחה לפני יומיים.
הפרידה הזו הייתה הפרידה הכי פומבית שלי עד היום (והיו לי ארבע כאלה). אולי זה כי אני מצייץ הרבה יותר בטוויטר, אולי כי עברתי תהליך התבגרות כלשהו ואני לא מפנים הכל כמו פעם. אם פעם הייתי מסוגר בפייסבוק (ומאז למדתי על הגדרות הפרטיות של הריליישנשיפ סטטוס), הפעם כתבתי הרבה יותר בטוויטר (1, 2, 3, 4) וסוג של חברים שבפונקציה מסוימת ומיידית החליפו חברים משכבר הימים הגיבו לי.

אני מצטער, אבל אני לא יוצא עם מסקנות מהפיסקה האחרונה – זה פשוט ייקח לי הרבה מאוד זמן לחשוב על כזו.

*לא באמת קנתה

מייל שקיבלתי לפני דקות אחדות ממנכ"ל רשת מלונות אטלס בישר לי כי מלון נובה באילת השלים לאחרונה שיפוץ כללי, וחדריו עוצבו בסגנון מרענן וצבעוני. המייל הזכיר לי (לא שספרתי קודם. או עכשיו) שיש במלון 193 סוויטות/חדרי סטודיו רחבי ידיים המותאמים למשפחות. בגלל שהוא מבטיח להיות מלון המשפחות האהוב ביותר באילת, וכי זה פסיפלורה-טרנדי, הוא הוסיף לשמו את הסיומת LIKE. תנו גם לי בלייק

אז מה יש בחדרי המלון? טלוויזית LCD (שתי טלוויזיות בסוויטה), מטבחון הכולל מקרר, קומקום חשמלי, ארונות מטבח, כיור ופינת אוכל קטנה בכל חדר.

ומה יש במלון עצמו? אינטרנט אלחוטי חינם בלובי (ובקרוב מאוד בכל חדרי המלון), בריכת שחיה למבוגרים ולילדים, סנאק בר ליד הבריכה, שולחן פינג פונג, בר בלובי, בית כנסת, חדר משחקים אלקטרוניים, צוות בידור (בעונה), גן ילדים (בעונה), אבוקדו (בעונה. סתם, סתם), שירות חדרים, אופניים לטיולים וחנייה -שניהם בחינם.

עיון קל בתמונות בהחלט מגרה את בלוטת החופשות שלי, אם לומר את האמת. מה שכן, אני חייב לציין (1) שלא קיבלתי שום דבר תמורת הפוסט הזה [אבל אני אשמח לסופשבוע, אם רשת אטלס שומעת] וגם (2) רשת אטלס מפעילה את מלון סינמה אסתר בכיכר דיזנגוף בתל אביב, במבנה אותו היא שוכרת מהמשפחה שלי.