אחד הדברים הכי חשובים לי הוא האייפון. אפשר לומר סמארטפון באותה המידה, אבל כרגע הכי נוח לי אייפון והוא הבחירה שלי כבר שלושה דגמים (מעניין מה יהיה מחר). על האייפון יש לי כמה וכמה (וכמה) אפליקציות, וכמו שאני אדגים בפוסט הקרוב, האפליקציות האלה מכירות אותי ממש טוב – ואני לא מדבר על אפליקציות של ניהול הוצאות, ניהול פעילויות ספורטיביות, הדפדפן, יוטיוב או אפילו המשחקים. לא, אני מדבר על אחד התחומים שאני יותר אוהב – אפליקציות מבוססות מיקום.

טוויטר

יש לי חשבון בטוויטר מאז ה-7 למאי 2008. בהתחלה הייתי מצייץ דברים בנאליים, אבל עם הזמן התחלתי לחפור, והיום יש לי קצת יותר מ-16.5 אלף ציוצים. חלק מהציוצים שלי כוללים גאו-מידע כפי שמשתף האייפון שלי, כשאני מצייץ. הציוצים שלי שם נשלחים לפעמים מאפליקצייה בשם אקופון שקניתי די מזמן, וגם באפליקציה הרשמית של טוויטר לאייפון.

המיקום שלי משויך לציוץ

פורסקוור

כבר שנתיים שנים שאני משתמש בפורסקוור. אני גאה בדרגת המנהל רמה 2 שיש לי, אני גאה בצ'ק אינים שלי, אני גאה בפדנטיות שלי שהובילה אותי להיות מודרטור יותר טוב של פורסקוור. אני גאה בבלוג שלי, 4sq.co.il, בו אני כותב על פורסקוור בישראל.

קופת הפרופיל שלי בפורסקוור נכון לעכשיו

כמעט בכל מקום אליו אני מגיע אני מקפיד לבצע צ'ק אין, כדי להודיע לחברים איפה אני ולשים לעצמי תזכורת איפה הייתי, וכבר היו מקרים שבדקתי בעמוד ההיסטוריה של פורסקוור מתי הייתי ואיפה. מה גם שכל יום אני מקבל תזכורת באימייל מהאתר 4squareAnd7YearsAgo.com שמראה לי איפה הייתי היום לפני שנה.

פייסבוק

אם כבר צ'ק אינים, גם בפייסבוק יש את האופציה לתייג איפה אני נמצא באמצעות פייסבוק פלייסס (בעבר) ובאמצעות הצמדת המיקום לעדכון הסטטוס (כיום). אני בד"כ לא מעדכן איפה אני נמצא, אבל זו אופציה ולידית, והיא קוראת לעיתים.

מדווח שאני בבית נתנאל ועושה פעילות בוקר

וייז

Waze היא תוכנת ה-GPS החברתית בה אני משתמש כדי לנווט – בעיקר בדרך לעבודה ובחזרה. לפעמים אני מגזים ומנווט מחוץ לגובולות תל אביב, וזה פשוט נחמד לדעת איפה עשויים להיות לי פקקים ואיפה לא.

המסלולים האחרונים אותם נסעתי עם waze. הארוך שם זה לחיפה

אופציה שפחות אנשים מכירים היא שאם מתחברים באתר של waze ונכנסים ללוח הבקרה, ניתן לראות את המסלולים האחרונים אותם עשינו בעודנו נוהגים עם אפליקציית waze פתוחה. כן, אפשר להסתכל עליהם, לראות איזה מסלול עשינו, ממש קל ופשוט.

גוגל לאטיטוד

אם כל אלה לא הספיקו, הנה מגיעה החדירה האבסולוטית לפרטיות, על ידי חברה שאולי תהיתם איך היא עוד לא הופיעה כאן ברשימה. והנה היא:

בתחילת פברואר 2009 שיחררה גוגל לציבור את Google Latitude, אפליקצייה מודעת-מיקום. אמנם יש לי שני חברים (סטוקרים? נעקבים?), אבל מאז שהתקנתי את אפליקציית האייפון שלהם, שיצאה בסוף יולי 2009, אני משדר בצורה די קונסיסטנטית את המיקום שלי לשירות.

ניצן ואני מתחרים מי יגיע ראשון לפיקוק

לפעמים זה די משמים, ואחד החברים שואל אותי אם הייתי בחיפה או אם הייתי ליד תחנת רכבת ארלוזרוב, ולפעמים זה משעשע, כששנינו הולכים לכיוון מסוים וזה נראה על המפה כמו שני פאקמנים שמנסים להגיע ראשונים לאוצר (אני הגעתי).

אפילוג

אז למה אני מכריז על המיקום שלי כל הזמן ובהרבה דרכים אפשריות? הדבר הפחות סביר הוא שאני חושב שאם אני אצטרך להצהיר על המיקום שלי, תמיד יהיה לי איך לעשות את זה. הסיבה היותר סבירה היא שלא באמת אכפת לי שיודעים איפה אני ואם כן אכפת – אני יכול לא לשדר את מיקום הציוצים שלי ולעשות צ'ק אין off the grid בפורסקוור, וממש לא להשתמש בפייסבוק. מגוגל לאטיטוד אני לא מודאג, אף אחד לא עוקב אחרי שם ממילא. אולי יום אחד אני אמצע מטרה עמוקה יותר, בינתיים – נתראה.

מידי פעם קורה לי מקרה, שממחיש מחדש את המיידיות של האינטרנט והרשתות החברתיות – פייסבוק, טוויטר ופורסקוור. הפעם הסיפור הוא יותר על פייסבוק, למרות שהייתה גם תקשורת על בסיס שני האחרים (וגם קצת טלפון קלאסי, סמסים וכו').

מעשה שהיה, והנה זה יום שישי בערב, ואני מכין ארוחת ערב. אני מעדכן בפייסבוק שאני מגרר בטטה, שאני מגרר עוד בטטה, ואפילו שאני מערבב את כל הירקות שהכנתי. מבעד לתגובות, קופץ אילן ואומר שעשיתי אותו רעב, ואני מגיב ב"בוא".

משם עברה ההתכתבות להודעות אישיות בטוויטר, כשאילן מוודא לאן להגיע ומה להביא איתו. ביקשתי ממנו גלידה, וכעבור כמה דקות ראיתי צ'ק אין שלו בפורסקוור עם צילום של כמה טעמי גלידה ותהיה מה להביא. לא עברה שעה, ואילן כבר היה אצלנו, האוכל עדיין לא מוכן לגמרי, אבל החברותה במצב הנכון.

אה, האוכל היה ממש טעים – בשר צלוי כלשהו עם לביבות בטטה (לא של אורנה ואלה) כלשהן.

בעודי הולך ברחוב לפני כמה ימים, בדרכי אל המוסך לאסוף את הרכב אחרי טיפול, עשיתי מה שאני עושה בדרך כלל עם האייפון – בדיקת ציוצים בטוויטר, קריאת אימיילים וגלישה בטוויטר. הפעם, ניסיתי לגלוש בדפדפן החדש שהורדתי לאייפון – אופרה מיני. כבר המון שנים שלא גלשתי דרך אופרה, פשוט כי לא מצאתי סיבה טובה, והנה, היום, אם זה באייפון – כנראה שצריך לנסות את זה. אז קודם כל, נחמד מאוד שיש תחליפים לספארי, שעליהם Ynet עובד כמו שצריך, ואפשר לקרוא את כל החדשות – לא רק את מה שמעל שורות הפרסומות הראשונה. הדפדפן עצמו קצת איטי, אבל אולי אני לא גולש בו נכון. הוא חמוד, הפיצ'ר של העמודים שנצפו לאחרונה בחלון הראשי די מועיל, ובקיצור נראה שיש פה הבטחה מסוימת. אבל זה בכלל לא מה שהתכוונתי להתעסק בו.

בעודי גולש לפייסבוק, מכניס את שם המשתמש והסיסמה שלי, פתאום אני מופנה חזרה אל עמוד ההתחבות, ומקבל הודעה לפיה פייסבוק מזהה שאני מתחבר ממיקום לא מזוהה שלא תואם את הגדרות המשתמש הרגילות שלי, וליתר ביטחון הוא חוסם לי את המשתמש עד שאני לא אתחבר דרך המחשב לאתר הרגיל. טוב, באסה. משעמם לי, ואני רוצה פייסבוק. פתחתי את אפליקציית פייסבוק. גם היא הודיעה לי אחר כבוד שאני מנותק, וחסום, וכדאי לי להתחבר קודם כל מהמחשב. חיש קל פתחתי את ספארי, וגלשתי לפייסבוק אך גם שם נכון לי מסך החסימה, פשוט כי אני גולש בגירסת הטאץ' שלהם והוא בדיוק מה שחסם אותי מוקדם יותר על אופרה מיני. רק מה, כאן הייתה לי אופציה של Full Site, שהעבירה אותי לאתר הרגיל, והוא נאות לחבר אותי לאתר, אחרי שהעביר אותי מסכת קלה של מטלות:

• קאפצ'ה לסיפתח
• תנאי שימוש ועצות אבטחה טובה יותר
• וידוא תאריך הלידה
• הצגת פרטי ההתחברות שנראית חשודה, שהם IP וארץ המיקום של ה-IP, ותהייה האם אני מכיר ומאשר את הפעולה או שלא

ברגע שראיתי שמדובר בכתובת IP שמתחילה ב-92, ובמדינת המוצא נורבגיה, התבלבלתי. הנחתי שכתובת ה-IP שייכת לסלקום, וגלישה מהירה אל whatismyip.com אישרה את המחשבה הזו. בנוסף, אני זוכר שאופרה היא חברה נורבגית, ואולי גלשתי דרך פרוקסי או משהו שלהם. דיברתי עם שגיגא שנתן לי את הרעיון הזה, אבל אחרי שראיתי שה-IP של סלקום משוייך לנורבגיה, נראה כאילו רק הבעיה הזו חסמה אותי, ויכולתי בלב שלם לגלוש שוב לפייסבוק.

כן, אני יודע שבדיקת האיות היא של פיירפוקס ולא של פייסבוק. כן, אני יודע ששמות של אתרים לא נכללים תמיד בבדיקת האיות. אבל היי, זה משעשע לפעמים.

כשל תיקון שפה פייסבוק/פיירפוקס

אני לא יודע כמה מהגולשים שמו לב, אבל פייסבוק עשו שינוי מינורי ביישום של שורת הסטטוס באתר עצמו – בד"כ כשמעדכנים את השורה, הייתי לוחץ על השורה, ופייסבוק היה כותב לי Itai is ומקום לכתוב בעצמי מה אני, תוך שאפשר למחוק את ה-is. החל מלפני יומיים, אני כבר לא רואה את ה-is כערך דיפולטי – הוא פשוט נעלם. זה אחרי שבאמצע דצמבר 2007 ה-is הפסיק להיות חלק אינטגרלי משורת הסטטוס.

אחרי התקלה הגדולה של ג'ימייל לפני יומיים, הם חזרו, ועוד הוסיפו עדכון נחמד שאמור להשפיע לאט לאט על כל המשתמשים – הפונקציונליות של הוספת הקבצים לאימיילים (צרופות, בעברית יפה). ניתן לבחור כמה קבצים בבת אחת, ולכל אחד מהקבצים יש progress bar (חיווי על התקדמות העלאה?) – כך הם כתבו בבלוג הצוות של ג'ימייל. עוד דבר חמוד, קטן ונחמד. הפיצ'ר הזה הוא להבדיל מהפיצ'רים האחרים שניתן למצוא דרך ה-Gmail Labs, שם יש מלא פיצ'רים נחמדים, שאולי יהיו בילט אין יום אחד.

לסיום, צוות HebDev שפיתח עברית חינמית ל-iPhone הודיע היום שהוא מפסיק להפיץ את הפיתוח שלהם, כי הם לא מקבלים מספיק פידבק ותרומות. מאוכזבים מהשוק הישראלי, הם ממליצים לגולשים לקנות את פתרון העברית של "המתחרים" שלהם, iPhoneHe. לדעתי, המשפט הכי חזק אצלהם בהודעה הוא "מסתבר שבישראל, פראייר מי שמפתח בחינם, את הלקח החשוב הזה לצערנו למדנו על בשרנו". כמובן, במדינה בה כולם מתרגלים לקבל דברים בחינם, לא ציפיתי לפילנתרופיה בתחום המחשבים. לי, באופן אישי, יש את העברית של iPhoneHe, על הלפטופ של HP יש לי חלונות חוקי (OEM, בילט אין), ואת המק שלי מפעיל לאופרד חוקי ודי יקר. באופיס של מיקרוסופט לא השתמשתי מזמן (אבל אני צריך להשיג איזה רישיון סטודנטים, אני הרי סטודנט), כי אני משתמש באופן אופיס על ה-HP ובנאו אופיס על המק.

שגיש שלח קודם במייל קישור לכתבה ב-Ynet (שינתה את הסטטוס בפייסבוק, ונרצחה ע"י בעלה), בה מסופר על אישה ששינתה את הסטטוס שלה בפייסבוק מ"נשואה" ל"רווקה", ותוך כדי התקף זעם מלווה באלכוהול וקוקאין, רצח אותה בעלה. לשעבר. יכולות להיות שתי סיבות שבעטיין הוא שלח את המייל – כי אנחנו עובדים בדקס טכנולוגיות, שם אנחנו עושים רשתות חברתיות, או שאנחנו תמיד מסתכלים על פייסבוק "אחח, הם עושים את זה יפה". בכל מקרה – כי זה קשור לעבודה.

נכון, אנחנו מסתכלים על פייסבוק כשאנחנו עובדים. אנחנו מסתכלים גם על אתרים אחרים, ובמקרים שיש מעצבים גרועים – אנחנו מסתכלים על חתיכות עיצוב במבט של "WTF?! פה זה לא פרינט!" – אבל אנחנו לוקחים דוגמאות. במקרים כמו אלה, מדובר על פיצ'רים שבכלל אין אצלנו במערכת – המערכת שלנו לא יודעת לקשר בין שני יוזרים כמו פייסבוק – אני יכול להגיד שאני נשוי, אבל לא יכול לקשר כמו בפייסבוק, וגם בעניין של שינוי פרטים, אנחנו יודעים שמישהו שינה פרטים בפרופיל שלו, אבל אנחנו לא יכולים מוציאים ומציגים את הפרט הזה – פשוט כי מערכת הרשאות זה דבר די מסובך.

אחרי שתי פיסקאות אני יכול לחשוף עוד נקודה שיש לי בפוסט הזה – אין לנו רשת חברתיות. יש לנו מוצר נהדר שעושה רשת חברתית, חברות שונות משתמשות בו (אני לא אספר איפה. אסף יכול, אם אתם מעוניינים), אבל לנו אישית אין רשת שאנחנו אחראים על הטכנולוגיה שלה. המוצר שלנו יודע לעשות דברים, ואם אנחנו מוצאים משהו מגניב אנחנו לא יכולים לבנות אותו ולשים ברשת שלנו – כי אין לנו. אנחנו צריכים לקוות או להמליץ ללקוחות שלנו על הפיצ'ר הזה, ולקוות שהם ירצו להשקיע כסף בפיתוח והתאמה שלו, וזה די מדכא. דברים שאני רואה, שמפריעים לי, שאני רוצה לתקן on the fly, אני בדרך כלל לא יכול לעשות, כי הרשת לא שלי. לא שאין לי את הכוח, i shit you not, אלא ש-it's not mind to keep.

אז כל דבר מגניב שאנחנו רוצים להוסיף, צריך להיות על חשבוננו, וצריך לעבור מסלול של שכנוע בוס ובוס2, ולראות איזה לקוח ירצה את זה, בכלל. זו הסיבה שזה מרגיש קצת מסורס כשאני חושב על כל הדברים שאני רוצה לעשות vs. כל הדברים שאני יכול לעשות.