כשלא עובדים, לא צריכים לחשוב כמה עייפים או לא עייפים נהיה בבוקר. זה טוב, כי גם אם באמצע השבוע (או רק יום ראשון) תמר מתקשרת ורוצה לצאת, לחגוג את המבחן שהיה לי ואת יום העבודה הראשון-אחרי-הקורס שלה, אז מה אם אני עייף – יוצאים.

היציאה הזו, האואבר, הייתה קצת התגרות בגילי הלא-צעיר-כמו-פעם. רציתי לצאת מוקדם, וללכת לישון בשעה כמעט נורמלית. בפועל, תמר הגיעה רק קצת אחרי אחת עשרה בלילה ואז הלכנו לצ'ירס המחודש לטובורג (יש בעיה גורפת עם החביות של ההוגרדן, בינתיים, זו לא רק הברמנית החדשה), לדבר על גיל 16, ולשמוע על מצב מערכת החינוך מנדב שהבוקר הציג משהו באוניברסיטה, ישר אחרי המשמרת בצ'ירס. באחת ומשהו זזנו משם – לפליים. אנחנו תופסים את הפליים מתרוקן לאיטו, עד שאייל משפריץ חומר ניקוי על השולחנות, מדליק את האורות ואז מכבה אותו, ונועל את הדלת. השעה כבר באיזור ארבע, השמיים כבר לא מחשיכים – הם נהיים בהירים יותר, ואנחנו עולים לדירה של אייל לראות את המשחק של הלייקרס נגד אורלנדו. אני מעפץ כל המשחק בערך, ולפני שמתחילה הארכה (לעזאזל! הם אומרים 12 דקות אבל זה חצי שעה!) אנחנו הולכים. כבר כמעט שש בבוקר, ואני הולך לישון עד שתיים עשרה וחצי בצהריים.

ועדיין עייף.