סופשבוע בוינה
שלישי בערב, אני ומיטל מדברים במסנג'ר על הא ועל דא, מזכירים את ארוחת הערב גנרית כלשהי. היא מזמינה אותי אליה, לארוחת ערב. פרט שולי – היא בוינה, עובדת ויוצרת קשרים מקצועיים. אני מהרהר בעניין, וחושב שדווקא בסוף השבוע הקרוב ליום שלישי אין לי באמת מה לעשות, אז אני נכנס לדקה ה-90 ומוצא טיסה לוינה. אחרי כמה שעות אני מגלה שהטיסה לא אושרה, ושירות הלקוחות שלהם לא עובד ב-11 בלילה, אז אני מזמין דרך אל על. חדש לי. מיטל סיכמה את זה במשפט די טוב:
אתה מצחיק.
אתה יכול לטוס בהחלטה של חצי שניה, אבל לא יכול לקחת חופש מהעבודה ביום ראשון.
בחמישי בצהריים אני עוזב את העבודה לאחר חצי יום, הולך הביתה, מחליף בגדים, מתארגן ולוקח מונית לנתב"ג. המונית כבר מכינה אותי לטיסה, על 120 על איילון וכביש 1. מגיע, מסיים את מה שיש לי לסיים בצ'ק אין ונכנס לשעה רגועה בטרקלין דן, להמתין לטיסה בסבלנות, לא לפני שאני קונה כמה שוקולדים, בושם ואלכוהול בדיוטי פרי (ישראלי, לא?). במטוס עוד יוצא לי להחליף את מקום החלון שלי במקום בין שני אנשים נחמדים כדי לאחד זוג (זה מוטיב חוזר, גם בטיסה חזרה עושים לי את זה), וכך אני מעביר את הטיסה, נהנה מהאוכל ומהסרט של אינדיאנה ג'ונס. מה חבל שהם קטעו את הדקות האחרונות של הסרט לטובת דבר טיפשי כמו נחיתה.
נוחת בשדה התעופה, הולך קצת, עובר את ביקורת הדרכונים (לקחו לי את הדרכון, חיפשו עמוד פנוי, חתמו, זהו), והולך לקחת את המזוודה ומשם לפגוש את מיטל. למזלי, מצאתי אותה אנחנו מגששים את דרכינו לרכבת התחתית, ושם פוגשים את ניר, בחור מרעננה, שהיה בשבעת החודשים האחרונים בדרום אמריקה, ובדיוק עכשיו הגיע ממדריד לשבוע עם חבר בוינה, ואז חזרה לישראל. אגב, ניר, אם אתה רוצה את התמונות שלך – תשאיר תגובה.
אחרי רכבת תחתית אחת עוברים לרכבת אחרת, ואז אני עושק לראשונה את שירות החשמליות הוינאי, ונוסע בחינם כמה תחנות לדירה של מיטל.שם אני מוריד מזוודות, היא לוקחת עוגה, ושנינו הולכים לתפוס חשמלית, ואז לבית של נורה, חברה לעבודה שלה, לסוג של ארוחת ערב-בנות-ואיתי. פה זה הקטע המדהים, וכמו שאמרתי כבר לכמה אנשים – כמעט 10 בנות שמדברות כמעט 10 שפות שונות בסך הכל. הקטע הזה עם אירופה פשוט נהדר, מה גם שאני לומד שעד לפני כמה שנים לא היו בוינה לימודים ל-BA, אלא רק ל-MA. בשעת לילה לא מוקדמת אנחנו מדדים רגלית לכיוון דירתה של מיטל, ולישון.
שישי בבוקר, מיטל מסבירה לי כמה דברים בסיסיים על וינה, מציידת אותי במפה והולכת לעבודה. אני הולך לכוס קפה ראשונה בסטארבאקס (L) ומתחיל בטיול רגלי בעיר. באותו היום רצחתי את זוג רגלי בדם קר, פשוטו כמשמעו. הליכה ועוד הליכה ועוד הליכה. למדתי להכיר קצת איזה איזור מסוים שם, וחרשתי אותו. אכלתי קצת, ראיתי תערוכת אומנות של ואן גוך, שגאל, פיקאסו ועוד כמה, ראיתי חנות שווארמה של ישראלים (SABABA) שמוכרים בה מאלט סטאר, גולדסטאר ומכבי, וצילמתי תמונות.
בשעות הערב מיטל חוזרת מהעבודה, ואנחנו הולכים לחפש מסעדה הגונה, עם מפה ווינר שניצל. מצאנו איזו מסעדה צדדית נחמדה, עם מלצר שעשה הקדמה ממש יפה וקצת התבאס כשאמרתי good evening אחרי כל הגרמנית שלו. אמנם הייתה רק מפית, ולא אכלנו וינר שניצל, אבל היה נחמד מאוד.
למחרת, שבת, מיטל בחופש. אנחנו לוקחים את החשמלית לכיוון רחוב קניות כלשהו, וצועדים לכל אורכו. אנחנו מחליטים שהוא כמו אוקספורד סטריט הלונדוני, אבל יחס המקדונלד'ס-סטארבאקס שם הוא נוראי, ורק בקצה הרחוב אנחנו נכנסים לארוחת בוקר בסטארבאקס (בייגל עם שמנת וסלמון, וגרנדה לאטה, תודה ששאלתם). יוצאים מהסטארבאקס, והולכים לכיוון האופרה, ותוך כדי אני מעדכן את מיטל בעניינים דיומא. מיטל, בינתיים, ממשיכה להגיד לי "אתה, אתה תלמד משפטים, אתה". מגיעים לאופרה, וכלום לא קורה. אנחנו הולכים לכיוון ארמון כלשהו, וצועדים בין חומותיו, פסליו וגניו. ממשיכים בטיול רגלי, עוברים למקום אחר, והולכים לשבת איזה שעתיים בסטארבאקס אחר, לדבר על משפטים ועבודה והווי וחברה.
בשלב מסוים אנחנו מתקפלים, והולכים לכיוון הדירה. עוצרים בבילה (רשת הסופרמרקטים המקומית) לקנות מלא שוקולד. הולכים לחפש דואר, אבל לא מוצאים אחד פתוח. בצר לנו, הולכים לאכול ארוחת צהריים מהירה, ולאחריה חוזרים לדירה, ומשם אני כבר מתקפל לכיוון שדה התעופה, מצליח למצוא את דרכי בין הררי הגרמנית שמסביב.
שוב צולח במהירות את הצ'ק אין וביקורת הדרכונים, ונכנס לטרקלין להעביר את הזמן עד העלייה למטוס. במטוס, כאמור, מעבירים אותי שורה אחת אחורה כדי לאחד בני זוג, אבל זה לא כזה מפריע – אני יושב במחלקת עסקית, נהנה מכלי זכוכית ופינוקים שונים, ארוחה בצלחות מעוצבות, שתייה קלה, יין, ויסקי, וגם סרט נחמד {Made of honor}. הפאק היחיד הוא שבנחיתה אנחנו לא עוצרים ליד שרוול, ואני חווה לראשונה מזה כמה שנים מדרגות ואוטובוס, ואז יש תור ענקי לדלפקי הפטור ושמור של הדיוטי פרי. אבל המזוודה מגיעה מהר, ואני יוצא ונוסע הביתה.
