יצאתי מוקדם יותר לכיוון אבו חסן, אחרי שבועיים נטולי חומוס. האווירה הייתה גשומה, וחלק מהדרך ירד גשם זלעפות. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב לנהוג נהיגת גשם – זה אימון מעולה בנהיגה. בכל מקרה, אני מגיע לחומוס, ולא רק שאין תור, יש מלא מקומות ריקים. אני יושב בשולחן של השישייה, וחיש קל קמים ממנו שני האנשים שישבו שם, מותירים ריק במסעדה. אין צעקות, אין כלום, אני יכול לשמוע את הכביש שם ליד ממתין לסוללים.

זו לא הנקודה שלי, כמובן. הנקודה שלי היא שיחסית לשישי באחת עשרה וחצי, היום ממש מעט אנשים באבו חסן. כל כך מעט, אפילו אחרי תחקיר החומוס הגדול בכלבוטק הגיעו יותר אנשים, מה שאומר שגשם יותר מפחיד אנשים מאשר קוליפורמים (ועל זה אמר ג'רי סיינפלד שעשו מחקר, וגילו שאנשים מפחדים יותר לנאום מול קהל מאשר למות, כך שבלוויה, אנשים היו מעדיפים להיות בארון הקבורה מאשר לשאת את ההספד).