‎אני יושב לי בסלון פה ורואה פרקים של מחשבות פליליות, וכולם הלכו לישון. מי זה כולם? שני חניכים ומדריך למעלה, עוד מדריך אצל חברה שלו, ועוד מישהי שבניו יורק לשלושה ימים, ואז חוזרת לפה לשעה וטסה לארץ. וזהו. פעם היו בדירה כאן באיזור השישה-עשר אנשים, מדריכים וחניכים, והיום רק ארבעה, ואני המלך של קומת המרתף, וכל המיטות הריקות הן העבדים שלי. ובקומת המרתף יש לי שש מיטות ריקות, בנוסף למיטה שלי. כן, הדירה ריקה.

‎מחר יש לי טיסה בשש בערב, אני עושה סימולציה מלאה של מבחן, כמו זה שקבוע לי ליום שישי, האחד-עשר לתשיעי בתשע בבוקר. נראה מה המצב, והוא אמור להיות די טוב, אפילו טוב למדי. אולי אפילו יותר טוב, אבל אני בד"כ לא כותב מילים כמו מצויין או מעולה או נהדר. לויודע למה.

‎מעבר לזה יש לי מבחן תיאוריה לעבור, אליו התחלתי ללמוד לאט מידי ומאוחר מידי, בדיעבד. אני מתרגל שאלונים, קורא את החומר, עובר על הכל, ואני מקווה להשלים אותו בשלישי או רביעי. הפעם, במקום לקחת את הטויוטה של הדירה ולסוע כמעט שעה לכל כיוון, סביר שאני אקח מטוס, כולה 20 דקות לכל כיוון. אנשים נהיים עצלנים בארה"ב

‎יש לי גם להוציא אישור מהטיאסאיי (מינהל הבטיחות בתחבורה האמריקאי, ששייך למחלקת ביטחון המולדת האמריקאי).

‎אם כל זה יעבוד, ביום שישי אני אסיים את העניין הזה, ואז אני אוכל לחזור. כרגע, הכרטיס שלי מוציא אותי מארה"ב ב-16 לחודש, נותן לי כמה שעות של מנוחה בלונדון, ומנחית אותי בארץ ב-18 לחודש, כשבהמשך היום זהו ערב רוששנה. יכול להיות שאני אגיע מוקדם יותר, נראה, תלוי בכמה וכמה דברים.

‎היום הקפצתי מישהו לשדה התעופה של בולטימור, אותו שדה בו אני הגעתי. דווקא הסתדרתי טוב עם הכבישים פה, סוף סוף, אחרי חודשיים ומשהו. ואז התחלתי קצת להתגעגע, ואני חושב על דברים מסויימים שאני אעשה כשאני אחזור. אגב, מי שמחכה לי בשדה עם אבו-חומוס, אני אוהב אותו לעד. ישמצב שגם אם זו מאיה. חוצמיזה אני צריך לפתוח דואר רגיל – האימייל תחת בקרה על בסיס שעתי – יש לי את רישיון הטיס הפרטי שבטח הגיע, כמה חשבונות, הזמנה לחתונה שאני בדיוק מפספס, ומי יודע מה עוד. חלמתי שיש לי איזה חמישה מכתבים של מילואים, אבל בואו נהיה ריאליים – אריק יהיה קצין תורן לפני שאני אהיה במילואים.

‎אם לא סיפרתי למישהו – אני לא מתחיל ללמוד בסמסטר א', כי כבר לקחתי את כל הקורסים שיכולתי לקחת, אז סמסטר א' יוקדש לחיפוש עבודה, או שינה. או עבודה.

‎דבר אחרון לפני שאני מסיים ולא קשור בתמונות – אני ממש רוצה לעבור בשישי הקרוב את המבחן, ואז לטוס לניו יורק. נהגתי שם כבר, צריך עכשיו גם לטוס לשם

‎דבר אחרון לפני שאני מסיים וקשור לתמונות – אין הרבה כאלה. נראה לי שיש כמה חדשות על המצלמה, אבל הן די חוזרות על עצמן. אני במטוס, ורואים נוף מלמעלה. זה די ממצה את עצמו לדעתי, אני צריך להתחיל לצלם דברים עם משמעות.

‎דבר ממש אחרון – הבחור ההוא שהקפצתי היום לשדה, יש לו רישיון טיס ומאסטר במתמטיקה של אוניברסיטת תל אביב. הוא מתחיל עוד חודש ומשהו לתרגל שני קורסים שאינמצב שאני מבין, אבל עדיין יהיה נחמד ללכת לתרגול שלו, אז זה גם בלו"ז שלי.

‎טוב, די.

שבוע לפני המבחן, ואני יושב לי בבית, כבר אחרי שיעורי ההכנה למבחן, ומרגיש די מוכן. בגלל שיש כל-כך הרבה זמן אנחנו מתחילים קצת מהקורס המתקדם כבר מחר בבוקר (שבת). פתאום קלטתי שמחר, שבת, אני מתעורר בשבע, ככה, לשיעור שמתחיל בשמונה. בבוקר. בשבת. בבוקר. talking about devotion.

מכיוון שנשאר לי עוד חודש ושבוע, בערך, להישאר פה, אני צריך לחשב טוב טוב איך אני מסיים את הגדר המכשירים. אני אטוס כאן עם חבר, ונעשה תוך כדי הדרכה, ואז עוד כמה טיסות – בקיצור, צריך לשבת ולתכנן תוכניות טיסה מראש, לקבוע יעדים של שעות טיסה שיהיו לי, כדי להגיע מוכן למבחן ולעבור אותו, ועוד להספיק להגיע ללונדון לפני רוששנה. יש לי איזה 20 שעות מודרכות לטוס, ו-40 שעות זמן מכשירים, שהם די משתלבים זה בזה. אני גם צריך 50 שעות כטייס מפקד בטיסת ניווט (יש לי כבר 5.6 שעות כאלה מהקורס הפרטי), והכל ביחד עם הכל יכול להשתלב – אם אני טס עם עוד מישהו, אחרי הרישיון הפרטי אני נחשב כטייס מפקד וגם הוא, וכך אפשר להתחלק בעלות של המטוס לשעה.

בארץ, כך שמעתי, לא כיף לטוס. הטיסה היא בנתיבים די מעפנים – לא כמו פה שאפשר לקחת מטוס ולטוס לכיוון 210 בגובה 2,500 רגל. אם מוסיפים על זה את העובדה שהרישיון האמריקאי לא מתקבל as is בישראל, וצריך להמיר לו את הצורה עם מבחני תיאוריה, שיעורים מודרכים ומבחנים מעשיים, זה יכול לצאת בכיף בערך 10,000 ש"ח, וגם ככה, לשכור מטוס בארץ, להמריא ולנחות מכלמיני שדות זה עסק יקר מאוד. לכן, אני מניח, המציאו את צ'כיה, שלבד משער חליפין נוח ובירה טובה וזולה מקבלת את הרישיון האמריקאי בזרועות פתוחות, וחברה כמו FLYING SAFARIS יכולה לסדר לי מטוס שם, במחיר די הוגן. אם מוסיפים חברים – אם הם רוצים לבוא – מתקבלת חוויה, נצברות שעות טיסה, ואפשר להביא דברים מהדיוטי פרי

מעבר לזה, קראתי היום פוסט של מיטל לאמור ("הטוב, הרע, והישראלי המכוער"), על חוויותיה וחוויות משפחתה מחופשה באילת עם הישראלי המכוער. אם אני נזכר בדברים אחרים, אני מתחיל לתהות – למה אני חוזר. יש, כמובן, את התשובות הברורות. אבל התהיות נשארות על כנן. מחשבות זה מייאש, לפעמים.

קצת מספרים, כי אני יכול: אני אחרי 54.2 שעות טיסה, מהן 44.1 שעות מודרכות ועוד 10.1 שעות סולו, לבד, בלי אפחד איתי במטוס. יש לי גם 4.7 שעות טיסה בלילה, 20 שעות של טיסות קרוס קאנטרי, ומספר מרשים של 158 נחיתות. אבל מי סופר. אני במרילנד כבר קצת יותר מחמישה שבועות, ויש לי מספר פלאפון אמריקאי, מספר חשבון בנק וכרטיס אשראי ב-Bank of America, ואני ישן על מיטה שונה כבר יומיים, כי עברתי חדר. מבחינת מדינות ולבד ממרילנד הייתי בפנסילבניה, וירג'יניה, מערב וירג'יניה ובוושינגטון שבמחוז קולומביה – אובמה DC – וושינגטון הבירה.

חשבתי על זה הבוקר, וחלק ממה שאני עושה פה דומה לתקופה בבזק בינלאומי – אני עם אוזניות ומיקרופון, מדבר בחלק מהזמן עם אנשים אחרים, מתעד את מה שאני עושה, וכשאני צריך להקריא מחרוזת כמו N249ER אני אומר N כמו November ואז 249 ואז ER כמו Echo Romeo. טוב, נו, אני פשוט אומר November 249 Echo Romeo, אבל, נו שוין.

חסרות לי כמה שעות נקודתיות, כמו סימולציה של טיסת מכשירים (טיסה עם hood) של איזה שעה וחצי, או הכנות למבחן. אפרופו מבחן, ככל הנראה מכוונים על סופשבוע הבא. היום-מחר (שישי-שבת) המדריך שלי בטיסה ארוכה, ואני תוהה אם לקחת שיעור הכנה למבחן עם מדריך אחר, או ללמוד למבחן האוראלי וזהו, לנוח יומיים. קצת מוזר לטוס עם מישהו אחר, אבל, אם יהיו ימים יפים – אולי חבל לבזבז אותם, כי אם לא טסים יום אחד, סתם מבזבזים אותו.

אני מקווה מאוד שאני אספיק לסיים את הקורס הפרטי בזמן, ואז אני אוכל לעשות גם קורס הגדר מכשירים. כדי לעשות אותו אני צריך שעות מכשירים מודרכות ושעות טיסה בקרוס קאנטרי. יש פה שני אנשים, פחות או יותר, שגם רוצים לעשות טיסות קרוס קאנטרי, וצריך לראות איך משלבים את זה – כי זה יכול להיות ממש נחמד לקחת מטוס ולטוס למערב, נניח, ללוס אנג'לס כזה. חוצמיזה שזה מלא שעות טיסה וימי טיסה, כמובן.

שלב אחרי יהיה לצבור שעות לקראת רישיון טיס מסחרי ($$$), שאליו צריך איזה 250 שעות טיסה כטייס מפקד (להזכירכם, יש ל כרגע 10.1. אני בדרך!) זה לא צפוי לקרות בקרוב, בכל מקרה לא את כולן. היום קראתי על אופציה מסוימת של טיסה בצ'כיה – כי לא צריך להמיר רישיון טיס, אפשר לטוס שם עם הרישיון האמריקאי או הישראלי בטיסת VFR (טיסה בתנאי ראייה) – ובארץ זו סתם תהיה סמטוכה להמיר את הרישיון, לשלם על תיאוריות, על שיעורים, על מטוסים, על מדריכים, אגרות שונות, מבדקים חצי-שנתיים, וכל זה על משהו שאני כנראה לא אטוס בו, כי לפי האגדות זה די מעפן לטוס בארץ.

אחרי טיסת בוקר – כל כך בוקר, שאחרי הטיסה שאורכה היה כמעט שעתיים, ועוד נשארנו לפטפט בהאנגר, כשחזרנו לדירה היה רק 11 – מצאתי את עצמי ביום גשום, ועם המון זמן פנוי. אז קצת למדתי לקראת המבחן בע"פ, עם הדפים שיש לי פה (צריך לשנן גבהים של סוגי מרחבים אוויריים וללמוד משהו שראשי התיבות שלו הם ATOMATO FLAMES FLAPS), ואז החלטתי שאני הולך לראות סרט שרציתי לראות כבר כמה וכמה חודשים טובים – הארי פוטר והנסיך חצוי הדם.

אוטובוס אחד לתחנת רכבת, אוטובוס נוסף למרכז וושינגטוניאן, ואני שם. דבר ראשון אני צריך לטפל בעודף, כי לא היו לי מספיק מטבעות כדי לחזור באוטובוס (נסיעה עולה 1.35, ואין עודף), אז אני נכנס לסטארבקס, מבקש גרנדה לאטה, ומשלם עם שטר של 50. הבחור אומר לי "i don't think i have a change for that", ואז אומר לי "don't worry buddy", ולפני שאני מבין, יש לי קפה בחינם.

Ron & Hermione, מהבלוג fuckyeahemmawatson

משם אני ממשיך לקולנוע, ונכנס לאיזור האולמות כדי לקנות פופקורן ושתיה (בקומבו שסוף סוף נותן לי עודף), ומשם ממשיך לסרט. אני לא זוכר כ"כ את הספר, אבל, בסרט בקושי התעמקו, לדעתי, בנסיך חצוי הדם כנושא, והעלילה הייתה ממש בהתמקדות על האנשים עצמם – וזה ניכר לעיתים גם בצילום. מעבר לזה נחמד לראות מערכות יחסים מתפתחות. והסוף, אוי, הסוף

משם המשכתי להסתובב בוושינגטוניאן, שוב שתיתי קפה, והגעתי לחנות של Barnes & Noble שם קניתי שני ספרים (U.S. History For Dummies ואת Stick and Rudder: An Explanation of the Art of Flying – שזה ספר ששאול המליץ אחרי שטייס כלשהו המליץ עליו. זה ספר שנכתב בשנות השישים, עדיין רלוונטי, ומספר איך מטוס טס הלכה למעשה), ומשם באוטובוסים חזרה לדירה. אכן, יום טוב למדי!

בדיוק חזרתי מטיסת לילה, כזו שיצאנו אליה כבר באיזור תשע בערב, ועוד התעכבנו קצת על הקרקע כי הייתה סופת ברקים יפהפיה במרחק, ורצינו לוודא שהיא לא מגיעה לפה. מוקדם יותר היום עברתי את מבחן התיאוריה בציון של 83 – דרישת המינימום היא 70, ומעבר לציון "עבר" אין משמעות לציון, והוא טוב ממש כמו הציון של שאול – 98. יש לציין שזהו מבחן התיאוריה השלישי שאני עובר בפעם הראשונה (קדמו לו התיאוריה לטרקטור ולרכב פרטי, כמובן). לצורך הגישה למבחן, הייתי צריך לסוע לאחד משדות התעופה פה באיזור (פרדריק – Frederick – KFDK), נסיעה של כ-40 דקות, כשזו הפעם הראשונה שאני מגיע אליו מהקרקע, וזה היה קצת מוזר. למה לא לקחתי מטוס לשם? וול, כי לא היה זמין, בדקתי.

חוצמיזה, סוף סוף היה לי סולו קרוס קאנטרי. טסתי לשדה בשם לנקסטר שנמצא בפנסילבניה. כל כיוון היה בערך 70 מייל, וזו הייתה אחלה טיסה. המראתי לשם, דיברתי עם מי שצריך לדבר, עקבתי אחרי הנתיבים שאני צריך לעקוב אחריהם, הגעתי ללנקסטר, נחתתי, נחתי קצת, עשיתי שלוש הקפות של המסלול שם וחזרתי לכיוון גייטרסבורג. בחזור פגשתי עוד תלמיד, גם הוא בסולו קרוס קאנטרי, שבאחת מההמראות שלו ציפור נכנסה בפרופלור והתפזרה על השמשה. אין נזק למטוס חוץ מצבע חדש, אז הוא צריך היה לנחות, לנקות את העניין ולהמריא שוב.

בהמשך היום, או מחר, או ווטאבר, אני אמור לצאת לסולו קרוס קאנטרי שני, הפעם עם כמה נחיתות בכמה שדות, צריך להיות כיף.

וכאמור – טיסת הלילה. יצאנו בערך בתשע, ומזג האוויר עשה קצת בלגאן. ראינו במרחק סופת ברקים שנרגעה אחרי שני משחקי פינג פונג, ועלינו לטוס. יצאנו לכיוון שדה תעופה (טיפטון, או משהו כזה) בו תידלקנו את המטוס, ומשם המשכנו לאושן סיטי, שפינק אותנו ברוחות של 8 קשר (על העין שלי. הרוחות האלה גררו את המטוס כ"כ הצידה, הייתי צריך לנחות במסלול הקצר רק כי הוא בזוית יותר טובה לרוח), ואחרי שני ניסיונות נראה כאילו לא ננחת שם לעולם. בסוף הלכנו על מסלול אחר, ותוך רוחות מעפנות נחתנו. משם המשכנו לשדה אחר (איסטון), שם עשינו כמה המראות ונחיתות, לתרגול בלילה. היה כיף, זה שדה נחמד כזה, מלא אורות ושלטים, ואנחנו היינו היחידים שם, בערך. כדי לנחות, היינו צריכים להדליק את המנורות של המסלול עם ה-PTT שיש במטוס, שזה די נחמד.

משם חזרנו לגייטרסבורג, ונחתנו. בעודנו יוצאים מהשדה, הגיעו 3 ניידות משטרה, ועוד איזה רכב סמוי (אני מניח. יצא ממנו בחור עם חולצת ספורט כלשהי ושרשרת-תג משטרתי). הייתה בעיה כלשהי בתקשורת, והם היו צריכים לברר איתנו משהו, אז הם באו. מאוד יעיל, לדעתי, אבל די מכשיל בדרך לשינה. גם העובדה שהדלתות הקדמית והאחורית בבית היו נעולות היו מכשול, למזלי אחד החלונות היה פתוח, או שסתם הייתי צריך להעיר מישהו. וברגשות מעורבים אלה – אני הולך לישון!

כבר בתחילת יום העצמאות האמריקאי, אני תוהה מה עושים בערב. על האש נפסל, בגלל סיבות שונות, אז אפשר ללכת לאירוע כלשהו של העיר בה אנחנו נמצאים – גייטרסבורג, או לסוע לוושינגטון הבירה ולהשתתף באירועי העיר. בכל זאת, בירת ארה"ב, ערב יום העצמאות, נשמע טוב בהחלט. הבעיה העיקרית הייתה חוסר הבנה של האמריקאים, וכך, לאירוע שמתקיים בין השעות 20:00 ל-22:30, יצאנו בשעה 21:15, ככה. ועוד הייתה דרך ארוכה לפנינו. כדי לעשות סיפור ארוך – קצר, כשיצאנו מהמטרו לא רחוק מהקניון (The Mall) בוושינגטון, אנשים כבר נהרו חזרה הביתה, וכשטיילנו בעיר – הכל היה כבר ריק, ובשלבי קיפול (ליד ה-Washington Monument עברו פועלי ניקיון וניקו את הדשא, כשמשאיות אשפה אספו שקיות).

אנחנו יוצאים מהמטרו, והולכים קצת ברחוב כלשהו, כשלפנינו הקפיטול. נכנסים לקניון הריק, פחות או יותר, מטיילים בין הבניינים העתיקים, מתפעלים מהנוף. באנדרטת וושינגטון אנחנו מצלמים קצת, מסתכלים על שני הקצוות של הקניון, מעריכים היכן נמצא הבית הלבן וניגשים לשם. בגלל אירועי היום, אבל, יש מלא גדרות שאי אפשר לעבור, והבית הלבן רק מבצבץ בין העצים והשיחים, ובקושי רואים אותו, אז אנחנו פונים לכיוון העיר ומחפשים מקום לשתות בו משהו, אתם יודעים, לכבוד החג

המקום שאנחנו מוצאים, בסופו של דבר, הוא ה-Tattoo Bar, אי שם. כניסה לבחורים ב-10$, לא משנה הלבוש, ואחרי כמה דקות אנחנו בפנים, תוהים על מחירי האלכוהול הגבוהים. כשעה לאחר מכן אנחנו יוצאים מהמקום, ופנינו חזרה אל המטרו. בדרך אנחנו עוצרים לפיצה, וקצת אח"כ עוצרת אותנו אישה אפרו-אמריקאית ושואלת אם חברה שלה היא big ass woman או woman with a big ass. אהמ. חברה שלה עוזרת לנו, ומרימה את השמלה שלה, כדי שנזהה את העניין. אהמ אהמ, מטריד מאוד. כמה רחובות לא נכונים וכן נכונים אח"כ, אנחנו כבר במטרו, יושבים ספסל ליד בחור שיכור שמדבר מילים לא ברורות, בדרכינו חזרה לגייטרסבורג.

ביום שלאחר מכן וביום שאחריו אני ממשיך להתאמן על הנחיתות שלי. כרגע אני במצב של 90% נחיתות טובות, לפי המדריך שלי, ואני די צריך להעלות את זה ל-100%. אנחנו גם צריכים לתרגל מצבי חירום (ולא חירומים, כי אין מילה כזו, כי חירום זה שם עצם קיבוצי, ממש כמו ציוד). היום דווקא ניסינו לתרגל את זה, אך אינני מיומן דיי, ובתאוריה – היום נחתנו על דשא/בתים/לא על המסלול פעמיים. זה יעבור לי. קצת אחרי אני אעשה טיסת סולו

על הבוקר אני יוצא לכיוון ה-TSA, לעשות בדיקה נחמדה במשטרת המדינה (מרילנד). לטובת העניין פתחתי יוזר באיזה אתר, שילמתי 130$, וטביעות האצבעות שלוקחים ממני הן בחינם. אבל הכרטיסים עליהם מחתימים את טביעות האצבעות עולים 5$ לכרטיס, וקניתי שניים, לכל מקרה. גם המעטפה של פדקס בתוכה שלחו את הכרטיס עלתה איזה 27$. יקר העניין הזה. הבחורים שביצעו את ההליך הנ"ל, שוטרים שפרשו ומתנדבים כרגע לתהליך, היו מאוד נחמדים. אחד מהם סיפר שהוא היה בויאטנם, והיה איזה מפקד טייסת בן 23, ומאוחר יותר הוא גם היה במצדה. אח"כ הוא גם התנצל שהנשיא שלו חושב שאפשר לדבר עם מוסלמים הבחור השני גם היה נחמד, סיפר בדיחה שאי אפשר להעביר בכתב, וסיים תהליך די מהר. בסופו של דבר סיימנו שם. נחמד למדי.

משם אנחנו חוזרים ונוסעים כמעט ישירות לשדה התעופה. הנושא של השיעור היום היה הקפות, ועשינו הקפות ונחיתות, טאץ'-אנד-גו, ואפילו עשיתי נחיתה די טובה. 6 נחיתות סך הכל, 0.9 שעות טיסה, אבל מבחינת ספר התיאוריה אני כבר די בסוף, ואני מקווה להשלים אותו עד סוף השבוע, ולהתחיל לראות וידאואים של חזרה על החומר, ועד סוף השבוע הבא לעשות תיאוריה ולסיים עם זה.

מעבר לזה דיברתי היום שגיא, שנמצא בניו יורק. בריטיש איבדו לו מזוודה ולכן הוא קונה בגדים על חשבונם, בינתיים. לאחר מכן גם הסתמסתי עם עמיה לגבי גובה טיפ בארוח"צ, ובסופו של דבר הבנתי שאני צריך תוכנית אחרת בפלאפון המקומי, כי 20 סנט לסמס ו-25 סנט לדקת שיחה נכנסת או יוצאת זה יותר מידי. ואז הגעתי ל-IVR (מערכת ניתוב שיחות) של at&t, שהיה ממש מגניב – אני מתקשר, והוא אומר לי – "תגיד מה שאתה רוצה". אני אומר, והקול של הבחורה מנווט אותי בין התפריטים, תוך שאני מדבר במקום ללחוץ על המקשים, וכל זה בלי שנציג של החברה דיבר איתי. ועוד ביצעתי פעולה של שינוי תוכנית חשבון!

אה, קניתי סבון כביסה-משהו. לראותו בלבד, בינתיים, מחר אולי נביא אותו לשימוש.
אה, גם קיבלתי משלוח של מכנסיים קצרים, ג'ינס, חולצה וכפכפים של אולד נייבי. כיףכיף.
אה, סיימתי דף בלוגבוק. רק 8.7 שעות טיסה, אבל, מתקדמים לאט אבל בטוח.

לא מזמן סיימתי ארוחת צהריים – הכנתי לעצמי חביתה, אכלתי אותה עם קצת סלט שקניתי על המשקל, פרוסת גבינת מוצרלה, קצת לחם. יש לי במקרר חלב, מיץ תפוזים, מיונז, גבינת פילדלפיה, ואיזה יוגורט. יש לי טונה, קפה וקופסת דגנים של קפטן קראנץ' עם חמאת בוטנים בארון. כן, כבר עשיתי קניות פעמיים, וכל פעם לוותה בקפה בסטארבאקס מבחינת מזון מהיר, כבר הייתי בשני המקומות החשובים יותר – מקדונלדס וברגר קינג.

אחרי הלילה הראשון, בו עוד הייתי קצת בשוק, התעוררתי והכל הרגיש לי די טבעי. הולך לסטארבאקס ועם הגרנדה לאטה אני אוכל בלוברי קופי קייק (לא היה מאפין), קונה כמה דברים בסופר (ג'יאנט) שליד, חוזר להתרעננות. קורא קצת תיאוריה ומתכונן לטיסה הראשונה, טיסת היכרות.

-קפיצה יום קדימה, לשעות הערב. כן, אני לא חזק בפוסטים ארוכים כאלה-

בדיוק חזרנו כולנו מהשדה, כי מישהו עשה סולו. אז הנוהל הרגיל של הוא עולה על המטוס לבד, ממריא, נוחת, ממריא, נוחת, ממריא, נוחת, ואז חוטף דלי מים על הראש בכל מקרה, אנחנו כאן כמה חבר'ה – עזבו אתכם מספרים – בבית נחמד בן 3 קומות (קומת מרתף כחדרי אמבטיה, כביסה ושינה, קומת מגורים ומטבח, וקומה עליונה למקלחת ושינה), בשכונה ממש ציורית. יש בחוץ אוטו שמשמש אותנו לפעולות השוטפות כמו נסיעה לשדה או לקניות. בקיצור, די נחמד פה בינתיים

מבחינת תעופה, נכון לעכשיו אני די טוב בהמראות. התחלתי עם טיסת היכרות קלה של המטוס, של האיזור, ושל משהו בשם SFRA, שזה איזור חוק טיסה מיוחד, כי יש לידנו את ברק אובמה. מעבר לזה, אני ונדב המדריך (מי אמר שרק לברמנים קוראים נדב?) ממריאים כל יום בבוקר (לפי מתי שמתחשק לנו, פחות או יותר, קובעים יום קודם), עושים תרגילים מחוץ לאיזור המיוחד, וחוזרים. היום קלטתי שלמעט תיקוני גובה ומהירות אני הנחתתי את המטוס, שזה כבר די טוב.

לדבר בקשר אני לא עושה באופן חלק, רק חלקי: דיווחים שיש לי זמן אליהם נדב נותן לי, אבל דיווחים תוך כדי תרגולים, פניות, הנמכות וכיוונונים מיוחדים הוא עוד עושה. אני מניח שאני אלמד את זה ואעשה את זה בסופו של דבר. תרגלנו, מעבר להמראות, טיסה איטית בקונפיגוריית המראה ונחיתה, שזה טיסה במהירות איטית שהיא כמעט בהזדקרות אבל לא, כששהבדל הוא שבקונפיגורציית נחיתה זה עם מדפים, ובשני לא. תרגלנו גם הזדקרויות עם מנוע ובלי מנוע – בשני יש מדפים, והראשון יותר מפחיד, פוטנציאלית, כי מרגישים את המטוס נופל הרבה יותר. אה, הזדקרות, בגדול, זה מהירות איטית, אף למעלה, אין עילוי, האף נופל – לא לדאוג, אנחנו מתרגלים את זה ב-3,500 רגל, ככה, ואני בקושי מאבד גובה בדברים האלה. אנחנו צריכים לתרגל פניות של 180 מעלות, ואז פחות או יותר אפשר לעבור להקפות, ואז לטיסות ארוכות יותר   אגב, אחרי 5 טיסות אני כבר עם 6.4 שעות טיסה – אגב, מספר שעות הטיסה מעודכן ברשימה בקופסה פה בצד למעלה, אני משתדל לעדכן אחרי כל טיסה.

בשאר הזמן, כשאני לא טס, מתודרך או מתוחקר (או משחק פינג פונג. יש אחלה שולחן בהאנגר), אני בד"כ בדירה, שם אני כותב פוסטים, מתגלץ' באינטרנט, בודק מיילים ולומד לתיאוריה. יש לי את ספר התיאוריה עליו כבר כתבתי מזמן, ויש שתי תוכנות שעדיין לא פתחתי, וצריכות לעזור לי עם העניין. וכמובן, יש את האנשים הטובים בדירה, שגם עוזרים. עוד משהו: אתמול קניתי עם חבר אוזניות (דיויד קלארק 13.4) ותיק, כבר יש לי לוגבוק לתיעוד זמן הטיסה, וכל פעם שהמטוס רועד, יוצא לי לחשוב על אלון, שעושה מרתונים של תעופה בחקירה ומפחד מטיסות

אני יורד מהמטוס של בריטיש אחרי נחיתה לא משהו, הו, לפחות יש שרוול לטרמינל. גם התור של הדרכונים לא ארוך מידי, כי זה כבר סוף היום, אנחנו בטח טיסה אחרונה. אחרי התור אני נשאר לקצת יותר מידי שאלות, כנראה, בביקורת הדרכונים, אז הפקידה שם כנראה מסמנת לבחורים של המכס. המזוודה שלי נוסעת על המסוע ומתקרבת אלי בדיוק כשאני מגיע. מושלם. אני לוקח אותה, מתקדם לעבר הפקיד של המכס, נותן לו את הטופס, והוא – לוקח את הדרכונים ואת הטופס, שם אותו בשקית, ואומר לי לגשת לבדיקה מעמיקה במסלול האדום.

פותחים לי שם את המזוודה, מקפלים החוצה את כל הגרביים, מוציאים לי הכל הכל הכל מהמזוודה. ואז מהתיק. מתחילים לשאול שאלות: מה אני עושה, למה אני עושה, מתי אני עושה, לאן אני הולך. נתקלים בספר לימוד התאוריה לתעופה שלי, ובאישורי ה-FAA שלי, ותוהים אם באתי ללמוד לטוס. בארץ עוד ביקשו ממני להצניע את זה, ואני מצניע. הם מבקשים ממני להפעיל את הלפטופ (מלא קבצים בעברית ), מסתכלים בדאגה על התמונות ממוזיאון חיל האוויר בחצרים, עוברים על הקבצים, על אנשי הקשר, המסמכים, התוכנה של לימוד הטיס, הכל הכל הכל. את האייפון הם יודעים להפעיל. גם שם הם עוברים על מספרי הטלפון, על הקלנדר, על משחק ה-Flight Control – שוב, מסתכלים בדאגה. מכיוון שהזכרתי שאני פוגש חברים בניו יורק, הם שואלים עליהם, מעתיקים את מספרי הטלפון שלהם מהפלאפון. נקודת צחוק אחת – הם ממש גרועים בהגייה של שמות עבריים. גם כשאני מאיית להם MOR עם R בסוף, הם שואלים אם זה L או T.

הם תוהים איפה אני מתכנן לישון כל הטיול, ולא מבינים את הקונספט של היהודי הנודד, שעובר ממקום למקום לפי המרגש – אני מסביר לבחור שם, עם תנועת ידיים, שזה קטע של wave. הם תוהים איפה אני לומד, מה אני לומד, מה אני עושה, מה ה-web של העבודה שלי, בלה בלה בלה. בשלב מסוים ביקשתי כוס מים, בכל זאת ייבשו אותי שם איזה שעה וחצי. הם גם נותנים לי קצת לשבת (נחמדים ). בחור מבוגר שואל אותי "are you trying to boolshit an old man?", בעניין הטיסה. אח"כ הוא אומר שהוא יציע לי דיל, וזה הדיל היחיד שהוא יציע לי: האינסטינקט שלו אומר לו להעלות אותי על מטוס חזרה, אבל הוא ייתן לי 12 שבועות (5 לכל סוג קורס, פרטי ומכשירים, ועוד שבועיים ככה לקצוות) להישאר, ואז אני צריך לצאת, והוא משאיר הערה עם השם שלי במחשבים שלהם, ואם אני שוב אעשה בעיות הם לא יהיו נחמדים אלי בפעם הבאה. הוא גם אומר  לי שאני יכול להיכנס ללמוד טיס, כל עוד אין לי כוונות מסחריות. השעה כבר מאוחרת, סטארבאקס בחוץ כבר סגור, ואני נוסע לדירה עם המדריך שלי, שאותו אני פוגש באותו הרגע ממש.

בין הבדיקה הזו הזו לבדיקה בלונדון, זה ממש לא היה היום שלי.

משהו שכן נחמד, אבל, זה שהנסיעה בכביש (I-95) מרגישה לי ממש טבעית, גם הדירה אליה אנחנו מגיעים. ממש ממש ממש טבעי. ועדיין, אני לא מתרגש. כנראה שדנה צדקה, ואני כ"כ אובר מתרגש שאני לא שם לב.

אני אכתוב מאוחר יותר (עכשיו חצות וחצי כמעט, פה) למה כמעט לא הכניסו אותי לארה"ב, אבל העיקר שאני בסדר