תוך כדי ואחרי ריב נוראי, אולי הכי גרוע מזה שנים, עם אחותי, עברו לי בראש כמה מחשבות. כמובן שהמחשבה העיקרית היא איך לעזאזל אני שומר על איפוק מול גורם שכל מה שמעניין אותו זה להתסיס את האווירה, לחמם, לעצבן, וכנראה לחכות לתגובת נגד – כי אף אחד לא מטומטם מספיק כדי לחשוב שהוא יכול לקלל ולנבל את הפה ללא הרף, בלי שהצד השני יגיב.

את המחשבות השליליות ביותר העפתי בהתחלה, וכל משך הריב ניסיתי לא להוציא עצבים שאינם צעקות על מישהו שהוא לא אני, כי חבל לאבד עשתונות לרגע ולשאת בתוצאות אח"כ. כסוג של תרפיה וכדרכו של טוויטר – היתולית – צייצתי:

אני לא הולך לגגל ״רצח אחות ירושה״

2 בOctober 2011 7:41 via EchofonReplyRetweetFavorite

@itainathaniel

Itai Nathaniel

כשאני משחק, אם אפשר לקרוא לזה ככה, על כך שהתגלה שהחשוד ברצח הוריו, דניאל מעוז, גיגל טרם המעשים "רצח הורים ירושה". ובכלל, למאיה אין מה להוריש.

אבל מכאן לשם, ובמיוחד אחרי הציוץ הזה, תהיתי אם אפשר להפליל אותי בעבירה כזו או אחרת והגעתי למסקנה שזה קצת בעיה, מהסיבות שמפורטות בפוסט הבא – הדברים שלי מרגלי אחרי.

ראש השנה 2011 הוא הראשון זה כמה שנים שלא עשינו את ערב החג אצל הדודה רינה והדוד אבשלום ביקנעם מושבה. הסיבות שמורות במערכת, אבל החלופה היא לקחת את אמא ואת אחותי ולחגוג את ערב החג אצל חברה של אמא, דניאלה, בגבעתיים. קרוב לבית ונחמד מאוד.

ערב החג, אנחנו שלושה מתוך 14 איש שנהנים מהמטבח המקומי, ואוכלים – קצת אחרי שמשלימים סבב ברכות די מהיר ודי חריג – דברים שמתחילים בחריימה (מתוק או פיקנטי?), ממשיכים במפרום וקוסקוס, תבשיל בשר ואורז, סלטים ועוד מיני דברים בצד ושליד. די פשוט, לא צריך להתווכח עם הנוכחים כי הם לא משפחה, אבל גם לא שותה יותר מכוס וחצי, כי צריך לחזור הביתה אחרי האוכל ויש משטרה בכל מקום.

ארוחת צהריים של חג, ואנחנו מוזמנים לאותו הבית בדיוק לשאריות+. עדיין יש מפרום אבל כבר אין קוסקוס, יש תבשיל בשר, אין דג, אבל יש מה שהמקומיים קוראים לו "הנחשים של אדית" – בצק ממולא בבשר. הפעם אנחנו רק שישה והשולחן קטן יותר, אני כושל במשימתי לפתוח בקבוק למברוסקו, ואחותי מעצבנת כך שאני בהחלט חושב על נטישה באמצע האוכל – מה שלא קרה בסוף.

אבל ארוחת החג הכי משפחתית היא של שישי אחה"צ/ערב – על האש אצל משפחת הר ים ברעננה, איפה שהנוף יפה אבל עשו לי בעיות בביקורת הדרכונים מתל אביב זוהי באמת ארוחה משפחתית – המון אנשים בפילוח גילאים יפהפה כולל הרבה ילדים, שמתחילה בהכרזות של אי אלו אנשים על דברים שהם יכולים ולא יכולים לאכול, וממשיך בהתעסקות של כל אחד מהנוכחים בכל אחת מהצלחות האחרות. סלט טוב שהיה שם הוא שילוב של חסה עם עוף שנראה מוקפץ, ומלווים באגסים, חמוציות, תאנים ועוד פרי שלא זיהיתי. האוכל מעולה, החברה מאוד משפחתית, ואני נהנה – היי, מאיה לא שם – וקצת אחרי שמונה בערב אנחנו כבר חזרה בבית.

שנה טובה y'all!

–
נשלח מהאייפד שלי, נכתב על מקלדת אלחוטית

בחמש ומשהו הבוקר נחתתי, יחד עם כל שאר הנוסעים, הצוות ומטוס אל על 777 כלשהו ("כרמל", שוב. גם בהלוך טסנו איתו) בישראל. לא מזמן הגעתי הביתה, אמא כבר נסעה לכיוון זכרון, ואני יושב לכתוב את פוסט החזרה בסלון, הבית קצת מסריח, ואני ממש שמח לחזור.

לא, זאת לא הייתה חופשה. בחופשה עושים דברים שאוהבים, כמו להשתמש בפלאפון הנורמלי, להתחבר לאימייל מידי פעם (כיום, זה כמו שיגידו למישהו "עזוב אותך קפה, זה עושים בישראל", במיוחד לי), לנוח, להיות במקומות שרוצים להיות בהם. הייתי בסין, וחזרתי. יש לי סופשבוע ארוך, ואז עבודה.

יש לי 182 מיילים חדשים בתיבה, מעל ל-1000 פריטים שאני רוצה לקרוא בגוגל רידר, כמה עשרות תמונות שאני רוצה להעביר למחשב (רובן אצלי, אבל יש גם אצל אמא), 8 נוטיפיקיישנז ו-6 מיילים בפייסבוק.

אבל קודם מקלחת, ואז מתחילים לרוקן הכל.

היום, יום שני, אני נוסע עם אמא לסין, לפגוש את מאיה. כבר כתבתי על זה פה למטה.

אני אחזור בחמישי הבא, ה-16/4, לפנות בוקר.

מכיוון שאני לא לוקח לפטופ כלשהו, ואני לא אעשה מאמץ מיוחד להתחבר לאינטרנט, עלולים לחכות לי עשרות מיילים ומאות פריטים בגוגל רידר. מישהו רוצה להמר כמה?

טיסה נעימה לי, חג פסח כשר ושמח לכולנו

אחרי שלושה ימים של ציפייה הלכתי למחלקה הקונסולרית שהוציאה לי ולאמא ויזה לסין, וכן, גם לנו יש ויזה. ויזת L פשוטה, ובשלושה חודשים הקרובים נוכל להיכס לסין פעם אחת שלה, למשך של מקסימום 30 יום. יש!

ומבחינת לוח זמנים:

• יום שני, ה-6/4 בשעה 21:50 אני ואמא ממריאים מתל אביב בטיסת אל על LY75 להונג קונג
• נוחתים ביום שלישי בשעה 13:40
• ביום רביעי ה-15/4 בשעה 21:55 אני ואמא ממריאים מהונג קונג בטיסת אל על LY76 לתל אביב
• נוחתים ביום חמישי בשעה 05:40
• שתי הטיסות, אגב, הן במטוס Boeing 777-200/200ER

תזכירו לי מה עושים בטיסות ארוכות?

ביום ראשון בבוקר הייתי עם אמא במחלקה הקונסולרית של שגרירות סין בארץ. מראש מילאנו את הטופס הדרוש, הכנו צילומי דרכון, והדפסתי את כרטיסי הטיסה שלנו לסין.

בשמונה וחצי נפגשנו בבלפור, והלכנו לשבת על קפה וקרואסון ברולדין באלנבי, שם השלמנו את מילוי הטפסים. משם הלכנו להצטלם לתמונות פספורט ומשם באוטובוס לבן יהודה 222, רק כדי לגלות שאחותי צדקה וזה אכן עבר למיקום אחר, בן יהודה 219. השומר בכניסה, שדי עושה שכונה במקום, אמר לנו ללכת לצלם את הדרכון, והתאכזב לשמוע שכבר יש לנו צילומים. הוא ביקש מאיתנו את כל המסמכים שהכנו, שידך אותם, ואמר לנו לחכות ליד הדלת. באיחור קל של כמעט חצי שעה נכנסנו ועמדנו ליד האשנב, וקצת פחות משתי דקות אח"כ קיבלנו פתק צהוב שאומר שבעבור 200 ש"ח נקבל שלושה ימים אח"כ את שני הדרכונים. כנראה עם ויזה.

אני חייב להודות לחבר'ה האדיבים בפורום סין – שפה ותרבות בתפוז, שענו להודעתי ושלחו אותי בין היתר לפוסט של רן בבלוג הגיגית – פק"ל סיןשהסביר בדיוק מה צריך לעשות, אך גם שלח אותנו לבן יהודה 222. כמובן שהגבתי שם כדי שהמידע היקר לא יעלם לנצח.

אני לא יודע למה אני לא כותב פוסטים לאחרונה. זה לא שלא היו לי מספיק סיבות לכתוב פוסטים, כמו הבחירות שעברו אותנו, היומולדת שלי, ושאר עניינים דיומא. המספר 2 חזר לאחרונה כמה פעמים, וסיפק אירועים שונים: שבועיים רצופים שלא הייתי ביום שישי באבו חסן, פעמיים שהייתי במיטבול (שעברו סניף), פעם אחת אפילו קיבלתי הנחת יומולדת של 20% שגיליתי ממש במקרה, פעמיים הייתי במוזס (פעם אחת ליומולדת עם ליאור, אלון ומור,יום למחרת עם שגיש).

יש לי גם תוכניות לעתיד הלא-כל-כך-רחוק (כולל: גוגל I/O), ממש בתקופת סמסטר הקיץ. אבל זה משהו גדול, אז בינתיים אני עוד לא כותב אותו, למרות שאמרתי די הרבה. לא נשכח לציין שבאפריל, בפסח, אני ואמא טסים לאחותי שגרה עם חברשלה בג'נג'ן, איפשהו חצי שעה נסיעה מהונג קונג. טוב, קוראים לזה שנג'ן (Shenzhen), אבל תגידו שזה לא נשמע כאילו זרקתי קפיץ במדרגות.

אולי אני סתם לא מרוצה מהעבודה, ואז בבית אני מכפר על זה בהמון שעות של טלויזיית אינטרנט מצחיקה או דרמטית (העונה ה-18 של הישרדות האמריקאית החלה, וגם השלמתי פרקים של How I Met Your Mother ו-The ig Bang Theory, וגם קצת House, M.D.).

ואולי.

שגיש נהנה מפירות בישיבת יום חמישי של דקס

זה לא סוד גדול שכל הורים רוצים שהילדים שלהם יאכלו כמה שיותר ירקות ופירות, ושאר מזון בריא. למה? כי זה בריא. כי זה טוב לצמיחה. כי יש בזה ויטמינים. כי זה ירוק. אני לא יודע, לי אפפעם לא הייתה בעיה מיוחדת עם ירקות ופירות כשהייתי קטן. מצד שני, לסבא שלי קראו אליעזר ובגינה הוא גידל, בין היתר, גזר

לאמא שלי יש שיטה, איתה היא לימדה אותי ואת אחותי את אהבת הפירות. זו שיטה ממש פשוטה, שקרשה קצת השקעה מצידה, והתבססה על אהבתו הגדולה של כל ילד. לא, לא להורים שלו! לטלויזיה! בזמן שהיינו רואים טלויזיה, יושבים כמו בטטת כורסה מצוייה ועושים כלום, היא הייתה מגניבה לשולחן שלפנינו צלחת פירות שטופים-קלופים-חתוכים-מוכנים-למאכל. אז אכלנו את הפירות. כמה שנים אח"כ, ואנחנו עדיין בקטע.

לעומת זאת, לפעמים צריך לתת לילדים קצת דברים פחות בריאים ויותר משמחים. בימי שבת, כדי שהיא תוכל לישון קצת יותר תוך שלילדים שלה יש משהו מעניין לעשות בשעות הבוקר המוקדמות בהן הם מתעוררים, היא הייתה משאירה, כבר בלילה, צלחת לכל אחד מאיתנו. על הצלחת היו מסודרים שוקולדים, חטיפים מלוחים, ושאר דברים טובים, העיקר שנתרכז בהם ובטלויזיה ולא נעיר אותה, ונבקש משהו לאכול, או סתם שתשעשע אותנו בצורה כלשהי. אמא חכמה, מה לעשות. כשהיינו בשבתות אצל אבא, בתל אביב, הוא גם ניסה את העניין הזה. רק שהוא חשב שזה מפנק מידי, לתת לנו מלא שוקולדים, ויחד עם מעט חטיפים ו/או שוקולדים, קיבלנו גם בננה, תפוח או תפוז. גלאכס. כל כיף בשולחן השבת נמוג לו, לטובת בריאות מרושעת שכזו. בימינו, אגב, אבא קונה מלא במבה.

בכל התובנות האלה נזכרתי, כשראיתי תשובה מסיון לתמונה ששלחתי אליה למייל. היא עכשיו בארה"ב, נהנית לה עם המשפחה. אנחנו, שנשארנו במשרד, ממשיכים במסורת שלנו, דיוני יום חמישי בערב. לדיונים אנחנו מביאים מיני חטיפים, עוגיות, ושאר דברים נחמדים. בחמישי האחרון, כשלא שגיש ולא סיון ארגנו את הנוהל הזה, יונתן קם, עשה מעשה, והלך להביא את החטיפים לישיבה. וראו זה פלא? פירות בריאים.

ועל דברים כאלה היינו אומרים במשרד "לא…"

אני כפיי ארימה?

חמישי בערב, סוף הצום, ערן מדבר איתי ואומר שאריק רוצה לחלוק איתנו את הויסקי שהוא הביא מגרמניה (היה באוקטוברפסט ובעוד כמה פעילויות פנאי שם באיזור, שנה הבאה אני מתכנן). אמרתי שאני נוסע לדודה ולדוד לארוחה, ואולי אגיע מאוחר. בסוף אכן הגעתי מאוחר, שיחקנו קצת נושיט, שתינו קצת ויסקי, והחלטנו לצאת לטמפטיישן. קצת לפני ערן הציע שנכין ארוחת שישי, שכן אני (סוג של) לבד בבית, וגם ההורים של אריק בחו"ל. אז סימסתי לליאור ואלון, והחלטנו על ארוחת שישי. פרט מעניין – אריק הביא לערן כובע מכשפה מגרמניה. כובע ממש מגניב. ערן יצא איתו לטמפטיישן. כשהוא הגיע לשם הוא גילה למה כל כך חם לו בראש – הכובע עשוי מסקביאס. זה לא הפריע לכובע להיות מגניב, או לערן להיעזר בו כדי להתחיל עם הבלונדינית ההיא, ולקבל ממנה מספר טלפון.

בשישי ממש בבוקר התחלתי באפיית החלות. ערן הדגיש שזה מה שהוא רוצה, עוד לפני שדיברנו על מה לאכול. את החלות שלי אפיתי כבר לפני כמה שנים, כשעוד הייתי צעיר, וערן התגעגע, מסתבר. גם אני – כשחלות יוצאות טובות תמיד יש מוטיבציה לאפות עוד פעם – הבעיה היא רק שזה לוקח מלא זמן, כי צריך להכין בצק, לתת לו לתפוח, ללטף אותו, לתת לו עוד זמן לתפוח, לקלוע את החלות, שוב לתפוח, ולאפות. מלא זמן לחכות לתפיחת הבצק, כאמור, אבל יש לו ריח מדהים. באמצע האפייה ביקשתי מליאור שיביא משלוחה מאבו חסן, כי לא יכולתי לצאת מהבית עקב האפייה. לאחר החומוס גם שיחקנו קצת סנוקר, ואז קצת נושיט, ואז הוא הלך הביתה.

בשש, בערך, ערן הגיע והתחלנו להכין את הבשר. אמא שלי ודוד אבשלום גם הגיעו זמן קצר לאחר מכן, כי דוד אבשלום ביקש לקחת את הסוכה שלנו אליו – שיוכל לבנות אותה בחג. הבעיה הייתה שהטלויזיה הייתה דלוקה ובדיוק התחיל נשק קטלני, ודוד שלי התמכר, אז אמא עזרה לנו בבישול הבשר לצלי. ואז חיכינו, והכנתי גם אורז, ואת הבסיס למנה הראשונה – שניצלונים תפוחים (בגירסת היין הלבן, לא הבירה). בשמונה מגיעים עוד חבר'ה, כולל אריק עם מצרכים לסלט, וקוויאר. לא משהו. האוכל היה ממש ממש טוב, כולל הבשר שליאור ואלון לא אכלו – למזלם היו השניצלונים התפוחים, שלדעתי אני אכין שוב מתישהו. היו מלא כלים לשטוף, ושיחקנו קצת נושיט, ועוד יצאנו. אני חזרתי אחרי מעט מידי זמן – כי הייתי עייף וכי לא מצאנו איפה לבלות, אבל עדיין היה כיף.