איתי נתנאל

בחמש ומשהו הבוקר נחתתי, יחד עם כל שאר הנוסעים, הצוות ומטוס אל על 777 כלשהו ("כרמל", שוב. גם בהלוך טסנו איתו) בישראל. לא מזמן הגעתי הביתה, אמא כבר נסעה לכיוון זכרון, ואני יושב לכתוב את פוסט החזרה בסלון, הבית קצת מסריח, ואני ממש שמח לחזור.

לא, זאת לא הייתה חופשה. בחופשה עושים דברים שאוהבים, כמו להשתמש בפלאפון הנורמלי, להתחבר לאימייל מידי פעם (כיום, זה כמו שיגידו למישהו "עזוב אותך קפה, זה עושים בישראל", במיוחד לי), לנוח, להיות במקומות שרוצים להיות בהם. הייתי בסין, וחזרתי. יש לי סופשבוע ארוך, ואז עבודה.

יש לי 182 מיילים חדשים בתיבה, מעל ל-1000 פריטים שאני רוצה לקרוא בגוגל רידר, כמה עשרות תמונות שאני רוצה להעביר למחשב (רובן אצלי, אבל יש גם אצל אמא), 8 נוטיפיקיישנז ו-6 מיילים בפייסבוק.

אבל קודם מקלחת, ואז מתחילים לרוקן הכל.

היום, יום שני, אני נוסע עם אמא לסין, לפגוש את מאיה. כבר כתבתי על זה פה למטה.

אני אחזור בחמישי הבא, ה-16/4, לפנות בוקר.

מכיוון שאני לא לוקח לפטופ כלשהו, ואני לא אעשה מאמץ מיוחד להתחבר לאינטרנט, עלולים לחכות לי עשרות מיילים ומאות פריטים בגוגל רידר. מישהו רוצה להמר כמה?

טיסה נעימה לי, חג פסח כשר ושמח לכולנו

אחרי שלושה ימים של ציפייה הלכתי למחלקה הקונסולרית שהוציאה לי ולאמא ויזה לסין, וכן, גם לנו יש ויזה. ויזת L פשוטה, ובשלושה חודשים הקרובים נוכל להיכס לסין פעם אחת שלה, למשך של מקסימום 30 יום. יש!

ומבחינת לוח זמנים:

• יום שני, ה-6/4 בשעה 21:50 אני ואמא ממריאים מתל אביב בטיסת אל על LY75 להונג קונג
• נוחתים ביום שלישי בשעה 13:40
• ביום רביעי ה-15/4 בשעה 21:55 אני ואמא ממריאים מהונג קונג בטיסת אל על LY76 לתל אביב
• נוחתים ביום חמישי בשעה 05:40
• שתי הטיסות, אגב, הן במטוס Boeing 777-200/200ER

תזכירו לי מה עושים בטיסות ארוכות?

ביום ראשון בבוקר הייתי עם אמא במחלקה הקונסולרית של שגרירות סין בארץ. מראש מילאנו את הטופס הדרוש, הכנו צילומי דרכון, והדפסתי את כרטיסי הטיסה שלנו לסין.

בשמונה וחצי נפגשנו בבלפור, והלכנו לשבת על קפה וקרואסון ברולדין באלנבי, שם השלמנו את מילוי הטפסים. משם הלכנו להצטלם לתמונות פספורט ומשם באוטובוס לבן יהודה 222, רק כדי לגלות שאחותי צדקה וזה אכן עבר למיקום אחר, בן יהודה 219. השומר בכניסה, שדי עושה שכונה במקום, אמר לנו ללכת לצלם את הדרכון, והתאכזב לשמוע שכבר יש לנו צילומים. הוא ביקש מאיתנו את כל המסמכים שהכנו, שידך אותם, ואמר לנו לחכות ליד הדלת. באיחור קל של כמעט חצי שעה נכנסנו ועמדנו ליד האשנב, וקצת פחות משתי דקות אח"כ קיבלנו פתק צהוב שאומר שבעבור 200 ש"ח נקבל שלושה ימים אח"כ את שני הדרכונים. כנראה עם ויזה.

אני חייב להודות לחבר'ה האדיבים בפורום סין – שפה ותרבות בתפוז, שענו להודעתי ושלחו אותי בין היתר לפוסט של רן בבלוג הגיגית – פק"ל סיןשהסביר בדיוק מה צריך לעשות, אך גם שלח אותנו לבן יהודה 222. כמובן שהגבתי שם כדי שהמידע היקר לא יעלם לנצח.

אני לא יודע למה אני לא כותב פוסטים לאחרונה. זה לא שלא היו לי מספיק סיבות לכתוב פוסטים, כמו הבחירות שעברו אותנו, היומולדת שלי, ושאר עניינים דיומא. המספר 2 חזר לאחרונה כמה פעמים, וסיפק אירועים שונים: שבועיים רצופים שלא הייתי ביום שישי באבו חסן, פעמיים שהייתי במיטבול (שעברו סניף), פעם אחת אפילו קיבלתי הנחת יומולדת של 20% שגיליתי ממש במקרה, פעמיים הייתי במוזס (פעם אחת ליומולדת עם ליאור, אלון ומור,יום למחרת עם שגיש).

יש לי גם תוכניות לעתיד הלא-כל-כך-רחוק (כולל: גוגל I/O), ממש בתקופת סמסטר הקיץ. אבל זה משהו גדול, אז בינתיים אני עוד לא כותב אותו, למרות שאמרתי די הרבה. לא נשכח לציין שבאפריל, בפסח, אני ואמא טסים לאחותי שגרה עם חברשלה בג'נג'ן, איפשהו חצי שעה נסיעה מהונג קונג. טוב, קוראים לזה שנג'ן (Shenzhen), אבל תגידו שזה לא נשמע כאילו זרקתי קפיץ במדרגות.

אולי אני סתם לא מרוצה מהעבודה, ואז בבית אני מכפר על זה בהמון שעות של טלויזיית אינטרנט מצחיקה או דרמטית (העונה ה-18 של הישרדות האמריקאית החלה, וגם השלמתי פרקים של How I Met Your Mother ו-The ig Bang Theory, וגם קצת House, M.D.).

ואולי.

שגיש נהנה מפירות בישיבת יום חמישי של דקס

זה לא סוד גדול שכל הורים רוצים שהילדים שלהם יאכלו כמה שיותר ירקות ופירות, ושאר מזון בריא. למה? כי זה בריא. כי זה טוב לצמיחה. כי יש בזה ויטמינים. כי זה ירוק. אני לא יודע, לי אפפעם לא הייתה בעיה מיוחדת עם ירקות ופירות כשהייתי קטן. מצד שני, לסבא שלי קראו אליעזר ובגינה הוא גידל, בין היתר, גזר

לאמא שלי יש שיטה, איתה היא לימדה אותי ואת אחותי את אהבת הפירות. זו שיטה ממש פשוטה, שקרשה קצת השקעה מצידה, והתבססה על אהבתו הגדולה של כל ילד. לא, לא להורים שלו! לטלויזיה! בזמן שהיינו רואים טלויזיה, יושבים כמו בטטת כורסה מצוייה ועושים כלום, היא הייתה מגניבה לשולחן שלפנינו צלחת פירות שטופים-קלופים-חתוכים-מוכנים-למאכל. אז אכלנו את הפירות. כמה שנים אח"כ, ואנחנו עדיין בקטע.

לעומת זאת, לפעמים צריך לתת לילדים קצת דברים פחות בריאים ויותר משמחים. בימי שבת, כדי שהיא תוכל לישון קצת יותר תוך שלילדים שלה יש משהו מעניין לעשות בשעות הבוקר המוקדמות בהן הם מתעוררים, היא הייתה משאירה, כבר בלילה, צלחת לכל אחד מאיתנו. על הצלחת היו מסודרים שוקולדים, חטיפים מלוחים, ושאר דברים טובים, העיקר שנתרכז בהם ובטלויזיה ולא נעיר אותה, ונבקש משהו לאכול, או סתם שתשעשע אותנו בצורה כלשהי. אמא חכמה, מה לעשות. כשהיינו בשבתות אצל אבא, בתל אביב, הוא גם ניסה את העניין הזה. רק שהוא חשב שזה מפנק מידי, לתת לנו מלא שוקולדים, ויחד עם מעט חטיפים ו/או שוקולדים, קיבלנו גם בננה, תפוח או תפוז. גלאכס. כל כיף בשולחן השבת נמוג לו, לטובת בריאות מרושעת שכזו. בימינו, אגב, אבא קונה מלא במבה.

בכל התובנות האלה נזכרתי, כשראיתי תשובה מסיון לתמונה ששלחתי אליה למייל. היא עכשיו בארה"ב, נהנית לה עם המשפחה. אנחנו, שנשארנו במשרד, ממשיכים במסורת שלנו, דיוני יום חמישי בערב. לדיונים אנחנו מביאים מיני חטיפים, עוגיות, ושאר דברים נחמדים. בחמישי האחרון, כשלא שגיש ולא סיון ארגנו את הנוהל הזה, יונתן קם, עשה מעשה, והלך להביא את החטיפים לישיבה. וראו זה פלא? פירות בריאים.

ועל דברים כאלה היינו אומרים במשרד "לא…"

אני כפיי ארימה?