אני נמצא ביקנעם מושבה, עם מישהי שאני לא זוכר מי היא. יש אור, והשמיים מעוננים. אנחנו נמצאים בפינה הדרום-מזרחית של הבית של סבא שלי, ליד סדנת המתכת שלו, כשאנחנו רואים את המבנה שהיה לול התרנגולות במצב די נטוש, כמו גם כל המסביב. הבית שאמא התחילה לבנות לא נמצא שם, ובמקומו כנראה יש מגרש ריק.

פה עמדנו בהתחלה. לחצו כאן למפה גדולה יותר

אני שומע רעשים בשמיים, ואני מזהה מטוס קרב, אולי F-16, ואני מצליח לזהות שהוא ירדני. נראה שהוא מפיל משהו קצת יותר צפונית מאיתנו.
פתאום מגיע עוד מטוס קרב, כנראה עוד F-16, הפעם ישראלי. נראה שהם רוקדים או משהו, אבל הישראלי לא עושה שום דבר ובכל מקרה לא מצליח ליירט את חברו הירדני.
מולנו צונח עוד טיל טיפש מגובה די נמוך, ואנחנו רואים פיצוץ. הוא חולף מעלינו די נמוך, ומפיל גם לא רחוק מהמבנה של לול התרנגולות טיל טיפש. אנחנו חושדים עכשיו שהוא קצת מכוון עלינו, ומתחילים לברוח לכיוון הצפוני והצפון-מזרחי של הבית, בדיוק כשטיל טיפש נופל כמה מטרים מהמקום בו עמדנו.

אני מתעורר.

השנה היא 2009, אני בגובה של כ-1,500 מייל, בהקפה לקראת נחיתה בשדה של גייטרסבורג. כמובן שאני לא לבד, נדב איתי, והוא מתרגל איתי את הדברים שצריך לעשות כשנוחתים. הוא מזכיר לי להקפיד על מהירות של כ-65, ובכל מקרה לא לרדת מה-60. הוא מזכיר לי כמה רחוק לטוס בצלע עם הרוח, מתי לפנות לצלע הבסיס ומתי לעבור לפיינל.

תוך כדי ההסברים אני מתחיל להבין משהו – הוא אשכרה מנסה לגרום לי ללמוד לנחות. מעבר לתחושה הזו – האשמתי אותו בזה – "נדב, אני מבין את המזימה שלך, אתה מנסה לגרום לי ללמוד איך לנחות". הוא הודה, ואת ההמשך אתם יודעים. אם אתם לא יודעים: למדתי לנחות, עברתי את הבחינה לרישיון הפרטי ולהגדר מכשירים, ואפילו יצאתי לכמה טיולים עם חברים.

השנה היא 2011, ואני יושב על הכיסא, מקסימום קומה שניה. הסיטואציה קצת חדשה לי גם כן, ושוב אני מרגיש את אותה התחושה: לאדם שיושב מולי (במקרה הזה, שנתיים קודם לכן זה היה לידי) יש מזימה מרושעת – הוא הולך להשתמש בידע המקצועי שהוא צבר כדי לגרום לי להגיע ליעד מסוים. יעד חיובי מסוים.
אני שוב מאשים בקול – "את מנסה להקליל את הדחייה". וזה מה שאכן היה. אני חושב שהייתה הצלחה חלקית של העניין, אבל אני סובייקטיבי.

כבר שנים שאני עצמאי, אולי רוב הזמן שאני גר בתל אביב, עם אבא שלי. עברתי לפה בקיץ 1995, בין כיתה ה' ל-ו'. כיתה ה' עוד הייתה בכפר יהושע, אני זוכר שהייתי אחד משלושה או ארבעה או חמישה תלמידים שעוזבים את הכיתה, וגם רציתי להיות בוועדת פרידה, שתקבע את אירועי הפרידה או משהו. כיתה ה', שנת 1995, לכו תזכרו.

כבר שנים שאני עצמאי, אולי רוב הזמן שאני גר בתל אביב, עם אבא שלי. את כיתה ו' בבית הספר היסודי בלפור עברתי די בסדר, המשכתי בסדר גם לחטיבת הביניים בעירוני א', אבל איפשהו אבא שלי החליט לחזור לחלום ישן, ופתח מחדש מסעדה שהייתה לו בכיכר דיזנגוף בין השנים 1967 – 1980, אז בנו את הכיכר החדשה והאוטובוסים כבר לא עברו ועצרו בכיכר. המקום החדש גם היה בפתח תקווה, אבל זה באמת פרט די שולי. הוא פשוט היה עסוק בדברים אחרים ואני הייתי צריך להסתדר בבית אחרי בית הספר.

כבר שנים שאני עצמאי, אולי רוב הזמן שאני גר בתל אביב, עם אבא שלי. אני זוכר שאני מסביר לנמרוד שהבית שלנו הוא בית פדראלי, ואולי יש פה הרבה נפשות ודלת כניסה אחת, אבל כל אחד לעצמו, אני לוקח את הדברים שלי למקלחת, אני דואג לסבון שלי, למשחת השיניים שלי, לנקות ולסדר את החדר שלי. אה, ואני דואג לאינטרנט בכל הבית. כי אני מתכנת, אז זה הגיוני.

כבר הרבה שנים שאני עצמאי, ככה שדברים שאני רוצה אני רגיל לארגן לעצמי. החישקוקים שלי, כמו שההיא קראה להם, הפכו להיות יעדים. חשבתי על דברים מספיק זמן והגשמתי אותם לעצמי – עיינו ערך קורס טייס. חשבתי על דברים קטנים יותר מספיק זמן, נניח שעה, יום, שבוע והגשמתי אותם – עיינו ערך, הממף, יש כל כל הרבה שאני לא יודע על מה לחשוב. היי, שבוע שעבר אמרו לי מרק ואתמול הכנתי אחד. ואני אפילו לא מדבר על רובן שעושה לי חשק בעבודה כשלאחריה אני הולך לאכול כריך הגון.

כבר הרבה שנים שאני עצמאי, אבל יש דברים מסוימים שאני רוצה, ואני לא יכול לארגן בעצמי. זה דברים שכסף לא יכול ולא צריך לקנות, זה דברים שלא תלויים רק בי. זה דברים שאני מתבאס שהם לא קורים כי אני לא יכול (…) לגרום להם לקרות. זה דברים שכדי לגרום להם אני צריך לעשות דברים שמעולם, לדעתי, לא עשיתי. זה קצת מעיק עלי, אבל כמו שאמר האפרו-אמריקאי בסרט הראשון של הארולד וקומאר – ‪"In the end, the universe tends to unfold as it should"‬. או לפחות ככה אני רוצה להאמין.

אחד הדברים הכי חשובים לי הוא האייפון. אפשר לומר סמארטפון באותה המידה, אבל כרגע הכי נוח לי אייפון והוא הבחירה שלי כבר שלושה דגמים (מעניין מה יהיה מחר). על האייפון יש לי כמה וכמה (וכמה) אפליקציות, וכמו שאני אדגים בפוסט הקרוב, האפליקציות האלה מכירות אותי ממש טוב – ואני לא מדבר על אפליקציות של ניהול הוצאות, ניהול פעילויות ספורטיביות, הדפדפן, יוטיוב או אפילו המשחקים. לא, אני מדבר על אחד התחומים שאני יותר אוהב – אפליקציות מבוססות מיקום.

טוויטר

יש לי חשבון בטוויטר מאז ה-7 למאי 2008. בהתחלה הייתי מצייץ דברים בנאליים, אבל עם הזמן התחלתי לחפור, והיום יש לי קצת יותר מ-16.5 אלף ציוצים. חלק מהציוצים שלי כוללים גאו-מידע כפי שמשתף האייפון שלי, כשאני מצייץ. הציוצים שלי שם נשלחים לפעמים מאפליקצייה בשם אקופון שקניתי די מזמן, וגם באפליקציה הרשמית של טוויטר לאייפון.

המיקום שלי משויך לציוץ

פורסקוור

כבר שנתיים שנים שאני משתמש בפורסקוור. אני גאה בדרגת המנהל רמה 2 שיש לי, אני גאה בצ'ק אינים שלי, אני גאה בפדנטיות שלי שהובילה אותי להיות מודרטור יותר טוב של פורסקוור. אני גאה בבלוג שלי, 4sq.co.il, בו אני כותב על פורסקוור בישראל.

קופת הפרופיל שלי בפורסקוור נכון לעכשיו

כמעט בכל מקום אליו אני מגיע אני מקפיד לבצע צ'ק אין, כדי להודיע לחברים איפה אני ולשים לעצמי תזכורת איפה הייתי, וכבר היו מקרים שבדקתי בעמוד ההיסטוריה של פורסקוור מתי הייתי ואיפה. מה גם שכל יום אני מקבל תזכורת באימייל מהאתר 4squareAnd7YearsAgo.com שמראה לי איפה הייתי היום לפני שנה.

פייסבוק

אם כבר צ'ק אינים, גם בפייסבוק יש את האופציה לתייג איפה אני נמצא באמצעות פייסבוק פלייסס (בעבר) ובאמצעות הצמדת המיקום לעדכון הסטטוס (כיום). אני בד"כ לא מעדכן איפה אני נמצא, אבל זו אופציה ולידית, והיא קוראת לעיתים.

מדווח שאני בבית נתנאל ועושה פעילות בוקר

וייז

Waze היא תוכנת ה-GPS החברתית בה אני משתמש כדי לנווט – בעיקר בדרך לעבודה ובחזרה. לפעמים אני מגזים ומנווט מחוץ לגובולות תל אביב, וזה פשוט נחמד לדעת איפה עשויים להיות לי פקקים ואיפה לא.

המסלולים האחרונים אותם נסעתי עם waze. הארוך שם זה לחיפה

אופציה שפחות אנשים מכירים היא שאם מתחברים באתר של waze ונכנסים ללוח הבקרה, ניתן לראות את המסלולים האחרונים אותם עשינו בעודנו נוהגים עם אפליקציית waze פתוחה. כן, אפשר להסתכל עליהם, לראות איזה מסלול עשינו, ממש קל ופשוט.

גוגל לאטיטוד

אם כל אלה לא הספיקו, הנה מגיעה החדירה האבסולוטית לפרטיות, על ידי חברה שאולי תהיתם איך היא עוד לא הופיעה כאן ברשימה. והנה היא:

בתחילת פברואר 2009 שיחררה גוגל לציבור את Google Latitude, אפליקצייה מודעת-מיקום. אמנם יש לי שני חברים (סטוקרים? נעקבים?), אבל מאז שהתקנתי את אפליקציית האייפון שלהם, שיצאה בסוף יולי 2009, אני משדר בצורה די קונסיסטנטית את המיקום שלי לשירות.

ניצן ואני מתחרים מי יגיע ראשון לפיקוק

לפעמים זה די משמים, ואחד החברים שואל אותי אם הייתי בחיפה או אם הייתי ליד תחנת רכבת ארלוזרוב, ולפעמים זה משעשע, כששנינו הולכים לכיוון מסוים וזה נראה על המפה כמו שני פאקמנים שמנסים להגיע ראשונים לאוצר (אני הגעתי).

אפילוג

אז למה אני מכריז על המיקום שלי כל הזמן ובהרבה דרכים אפשריות? הדבר הפחות סביר הוא שאני חושב שאם אני אצטרך להצהיר על המיקום שלי, תמיד יהיה לי איך לעשות את זה. הסיבה היותר סבירה היא שלא באמת אכפת לי שיודעים איפה אני ואם כן אכפת – אני יכול לא לשדר את מיקום הציוצים שלי ולעשות צ'ק אין off the grid בפורסקוור, וממש לא להשתמש בפייסבוק. מגוגל לאטיטוד אני לא מודאג, אף אחד לא עוקב אחרי שם ממילא. אולי יום אחד אני אמצע מטרה עמוקה יותר, בינתיים – נתראה.

תוך כדי ואחרי ריב נוראי, אולי הכי גרוע מזה שנים, עם אחותי, עברו לי בראש כמה מחשבות. כמובן שהמחשבה העיקרית היא איך לעזאזל אני שומר על איפוק מול גורם שכל מה שמעניין אותו זה להתסיס את האווירה, לחמם, לעצבן, וכנראה לחכות לתגובת נגד – כי אף אחד לא מטומטם מספיק כדי לחשוב שהוא יכול לקלל ולנבל את הפה ללא הרף, בלי שהצד השני יגיב.

את המחשבות השליליות ביותר העפתי בהתחלה, וכל משך הריב ניסיתי לא להוציא עצבים שאינם צעקות על מישהו שהוא לא אני, כי חבל לאבד עשתונות לרגע ולשאת בתוצאות אח"כ. כסוג של תרפיה וכדרכו של טוויטר – היתולית – צייצתי:

אני לא הולך לגגל ״רצח אחות ירושה״

2 בOctober 2011 7:41 via EchofonReplyRetweetFavorite

@itainathaniel

Itai Nathaniel

כשאני משחק, אם אפשר לקרוא לזה ככה, על כך שהתגלה שהחשוד ברצח הוריו, דניאל מעוז, גיגל טרם המעשים "רצח הורים ירושה". ובכלל, למאיה אין מה להוריש.

אבל מכאן לשם, ובמיוחד אחרי הציוץ הזה, תהיתי אם אפשר להפליל אותי בעבירה כזו או אחרת והגעתי למסקנה שזה קצת בעיה, מהסיבות שמפורטות בפוסט הבא – הדברים שלי מרגלי אחרי.

אחרי כמעט שנתיים של עבודה ב-Wibiya, ואם להיות קטנוניים מדובר על התקופה שבין ה-15/11/2009 ועד ה-17/08/2011, סיימתי. על אף שהחוזה הישן שלי הוחלף בחוזה חדש ומנצנץ, לאחר ש-Conduit קנו את Wibiya – וזה עוד קטע: שתי חברות ישראליות. מעתה אמרו קונדויט קנתה* את ויביה.
בכל מקרה, סיימתי לעבוד שם ופניתי לדרך חדשה שנמצאת כרגע אצל Yotpo.com.

המיקום הוא ליד רמת החי"ל, האוכל מגיע מתןביס, המחשב הוא מקבוק פרו 13', והעבודה כוללת הרבה UI.

בנוסף, וזה אולי קצת יותר משמעותי: לפני כשלושה שבועות אורית ואני נפרדנו. להוציא שני לילות מאז, היא לא ישנה בבית. להוציא לילה אחד לא ישנתי במיטה שהיא טרם העבירה לדירה החדשה, ממש עד אתמול כשהגיעה המיטה החדשה שלי, ישנתי רוב הלילות על הספה בסלון. גם היא שלה, וגם היא נלקחה לפני יומיים.
הפרידה הזו הייתה הפרידה הכי פומבית שלי עד היום (והיו לי ארבע כאלה). אולי זה כי אני מצייץ הרבה יותר בטוויטר, אולי כי עברתי תהליך התבגרות כלשהו ואני לא מפנים הכל כמו פעם. אם פעם הייתי מסוגר בפייסבוק (ומאז למדתי על הגדרות הפרטיות של הריליישנשיפ סטטוס), הפעם כתבתי הרבה יותר בטוויטר (1, 2, 3, 4) וסוג של חברים שבפונקציה מסוימת ומיידית החליפו חברים משכבר הימים הגיבו לי.

אני מצטער, אבל אני לא יוצא עם מסקנות מהפיסקה האחרונה – זה פשוט ייקח לי הרבה מאוד זמן לחשוב על כזו.

*לא באמת קנתה

במסגרת מרתון שאני עושה כדי להגיע לכ"כ הרבה רופאים שאני אפילו לא אזכור מה תחום ההתמחות של הרופא שאני רואה מולי באותה הפגישה, היום הייתי אצל שני רופאים. טוב, היו לי שני תורות, לטכנאי אולטרסאונד ולרופא שהוא כירורג, או אפילו כירורג פלסטיקאי. האולטרסאונד היה מעולה. בדיקה סוג של חודרנית, זאת אומרת, אבל הבשורות שם היו טובות ואני מאושר.

הרופא השני, ד"ר אלון, היה מהרופאים המצחיקים, וידעתי שאני רוצה לכתוב פוסט, קצר ככל שיהיה, שיספר את זה – כי לפעמים 140 תוים של טוויטר זה לא מספיק.
אם כן, הרופא אמר שצריך להסיר נגע כלשהו אצלי בבטן, וכששאלתי איפה, הוא ענה "בבטן". גיח-גיח. אח"כ שאלתי אותו אם זה כואב, ולזה הוא הגיב ב"לי זה לא יכאב". גיח.
הרדמה מקומית – היר איי קאם!

עדיין עובד ב-Wibiya, עדיין כותב קוד, ועדיין חוקר את הקוד של וורדפרס וה-API של פייסבוק וטוויטר.

עדיין מתלהב מפורסקוור, והנה משהו חדש – עושה צ'קאינים של פייסבוק פלייסס.

כבר כמעט חמישה חודשים שאני עובד ב-Wibiya. כל בוקר, פחות או יותר, אני נוסע עם האוטו מהבית למשרד, אני מכיר כמה וכמה פקקים באיילון, אני יודע באיזה נתיבים לסוע, ואם חו"ח עמוס באיילון, אפשר לסוע דרך בן יהודה ולחתוך בגני התערוכה. גם את שעות הערב אני מכיר, זוכר שבחמישי יש פקקים נוראיים, ואז נוסעים דרך גני התערוכה והטיילת. מידי פעם אני עובר בבוקר ועוצר בחניית פריקת והעמסת מטענים ברחוב הארבעה, להביא ארוחת בוקר, קפה או מאפים למשרד. ואז אני נוסע דרך מרכז העיר, וזה לא כל כך כיף. פעם, לפני שהתפטר, הייתי נוסע דרך תחנת הרכבת האוניברסיטה בבוקר ובערב, ועושה קארפול עם יבגני. עכשיו לא עוד.

מידי פעם גם יש לימודים אחרי העבודה. במצב כזה אני יוצא קצת יותר מוקדם העבודה, ונוסע לקרית אונו. רבע שעה נסיעה + רבע שעה פקקים של כביש 4 מביאים אותי בדיוק בזמן לשיעור. שני שיעורים הסמסטר כהשלמה לשנה שעברה, סמסטר קיץ אחריו, ואז עוד איזה שנתיים. משפטים זה מעניין, זה חשוב לעתיד, וזה עוד לפני שאני יודע אם אני רוצה רק השכלה משפטית, או, להיות עורך-דין. ובהיותי מתכנת וטייס חובב, אני חושב שסדרי העדיפות שלי קצת מבולבלים.

אחרי ארבע שנים, אני חושב על להחליף את אלי שלי, הרכב שלי. אני גם רוצה להוציא רישיון טיס פרטי פה בארץ, כדי שאני אוכל לטוס שעה-שעתיים בחודש, כדי לא לשכוח דברים.

בגדול אני מוקף בשיגרה מבורכת, פחות או יותר.
ולפעמים יש סופי שבוע שגורמים לי לחשוב שחלמתי אותם, ולשמוח שהם באמת היו.

לפני יותר מחודש שלח לי שוקי גלילי מייל, וביקש שגם אני אכתוב פוסט על קמפיין עמלות הבנקים של המועצה הישראלית לצרכנות. כבר יותר מחודש שהמייל הזה יושב לי בתיבת הדואר הנכנס בג'ימייל, הוא המייל הכי ישן שלי שם (כל השאר מאונדקס ומתוייג, כמובן). כמו שכתבתי לשוקי לפני כמה ימים על זה, באמת שאין לי מה לחדש בעניין. אני גם לא מבין כ"כ מה קורה שם, ולמען האמת, קצת קשה לי לראות איך פוסט שאני כותב גורר שינוי מדיניות, במיוחד של הבנקים בישראל. ואני עוד קפיטליסט

קודם כל, אני רוצה לקחת פיסקה שכתב שוקי בפוסט בבלוג שלו על העניין:

אין עמלות כאלו בכמעט אף מדינה מערבית, מסיבה פשוטה: לבנקים יש אינטרס שנפקיד את הכספים שלנו בידיהם, כדי שיוכלו להלוות אותם. בענף בנקאות שיש בו תחרות העמלות הן מהוות גורם מעכב ולכן התחרות שוחקת אותן עד שהן נעלמות. לעומת זאת, כאשר יש קרטל, אין צורך להיות תחרותיים ולכן הבנקים בישראל יכולים להרוויח פעמיים – גם ממי שמפקיד את הכסף וגם ממי שמקבל כסף כהלווה. במקום לבצע את תפקידם, לשמור על כספנו ולהעניק באמצעותו אשראי, הם מכרסמים בו בדרכי עורמה ובתחשיבים מסובכים שאיש לא מבין.

עכשיו אני רוצה לכתוב מניסיון של אולי חצי שנה, שזה משך הזמן בו יש לי חשבון בבנק אוף אמריקה: כשאלעד לקח אותי לפתוח חשבון, שנינו קיבלנו קצת כסף כיס, כי חבר עם חשבון מביא חבר שפותח חשבון. ישבנו שם אולי שעה, ועברנו על מלא ניירות, ובסופו של דבר יצאתי עם כרטיס דביט, חשבונות checking ו-savings, ומכיוון שאני סטודנט (לטייס, אבל סטודנט) יש לי הטבות מסוימות בחשבון. כמובן שאין לי תשלום חודשי על החשבון עצמו.
מעבר לזה, על החשבון בארץ אני משלם אי אלו עשרות שקלים בחודש, כי ככה. לי זה פחות מפריע, אך יש אנשים שזה כן מפריע להם, וזו בעיה, וזה מה שהקמפיין מנסה לעורר, וכמו ששוקי כתב – "בתחילת השבוע יהיה דיון בנושא בוועדת השרים לענייני חקיקה וסטנלי פישר "פועל כאחרון הלוביסטים" כמו שמישהו אמר".

מהבלוג שלי לא תצא הבשורה, אבל, לפחות אני אתן קישורים לניתוח כלכלי בנושא ביטול עמלות העו"ש של שלומי דגן, שהוא כלכלן מהמועצה הישראלית לצרכנות, ולעמוד הבלוגרים נגד עמלות העו"ש.