כבר כמעט חמישה חודשים שאני עובד ב-Wibiya. כל בוקר, פחות או יותר, אני נוסע עם האוטו מהבית למשרד, אני מכיר כמה וכמה פקקים באיילון, אני יודע באיזה נתיבים לסוע, ואם חו"ח עמוס באיילון, אפשר לסוע דרך בן יהודה ולחתוך בגני התערוכה. גם את שעות הערב אני מכיר, זוכר שבחמישי יש פקקים נוראיים, ואז נוסעים דרך גני התערוכה והטיילת. מידי פעם אני עובר בבוקר ועוצר בחניית פריקת והעמסת מטענים ברחוב הארבעה, להביא ארוחת בוקר, קפה או מאפים למשרד. ואז אני נוסע דרך מרכז העיר, וזה לא כל כך כיף. פעם, לפני שהתפטר, הייתי נוסע דרך תחנת הרכבת האוניברסיטה בבוקר ובערב, ועושה קארפול עם יבגני. עכשיו לא עוד.

מידי פעם גם יש לימודים אחרי העבודה. במצב כזה אני יוצא קצת יותר מוקדם העבודה, ונוסע לקרית אונו. רבע שעה נסיעה + רבע שעה פקקים של כביש 4 מביאים אותי בדיוק בזמן לשיעור. שני שיעורים הסמסטר כהשלמה לשנה שעברה, סמסטר קיץ אחריו, ואז עוד איזה שנתיים. משפטים זה מעניין, זה חשוב לעתיד, וזה עוד לפני שאני יודע אם אני רוצה רק השכלה משפטית, או, להיות עורך-דין. ובהיותי מתכנת וטייס חובב, אני חושב שסדרי העדיפות שלי קצת מבולבלים.

אחרי ארבע שנים, אני חושב על להחליף את אלי שלי, הרכב שלי. אני גם רוצה להוציא רישיון טיס פרטי פה בארץ, כדי שאני אוכל לטוס שעה-שעתיים בחודש, כדי לא לשכוח דברים.

בגדול אני מוקף בשיגרה מבורכת, פחות או יותר.
ולפעמים יש סופי שבוע שגורמים לי לחשוב שחלמתי אותם, ולשמוח שהם באמת היו.

לפני יותר מחודש שלח לי שוקי גלילי מייל, וביקש שגם אני אכתוב פוסט על קמפיין עמלות הבנקים של המועצה הישראלית לצרכנות. כבר יותר מחודש שהמייל הזה יושב לי בתיבת הדואר הנכנס בג'ימייל, הוא המייל הכי ישן שלי שם (כל השאר מאונדקס ומתוייג, כמובן). כמו שכתבתי לשוקי לפני כמה ימים על זה, באמת שאין לי מה לחדש בעניין. אני גם לא מבין כ"כ מה קורה שם, ולמען האמת, קצת קשה לי לראות איך פוסט שאני כותב גורר שינוי מדיניות, במיוחד של הבנקים בישראל. ואני עוד קפיטליסט

קודם כל, אני רוצה לקחת פיסקה שכתב שוקי בפוסט בבלוג שלו על העניין:

אין עמלות כאלו בכמעט אף מדינה מערבית, מסיבה פשוטה: לבנקים יש אינטרס שנפקיד את הכספים שלנו בידיהם, כדי שיוכלו להלוות אותם. בענף בנקאות שיש בו תחרות העמלות הן מהוות גורם מעכב ולכן התחרות שוחקת אותן עד שהן נעלמות. לעומת זאת, כאשר יש קרטל, אין צורך להיות תחרותיים ולכן הבנקים בישראל יכולים להרוויח פעמיים – גם ממי שמפקיד את הכסף וגם ממי שמקבל כסף כהלווה. במקום לבצע את תפקידם, לשמור על כספנו ולהעניק באמצעותו אשראי, הם מכרסמים בו בדרכי עורמה ובתחשיבים מסובכים שאיש לא מבין.

עכשיו אני רוצה לכתוב מניסיון של אולי חצי שנה, שזה משך הזמן בו יש לי חשבון בבנק אוף אמריקה: כשאלעד לקח אותי לפתוח חשבון, שנינו קיבלנו קצת כסף כיס, כי חבר עם חשבון מביא חבר שפותח חשבון. ישבנו שם אולי שעה, ועברנו על מלא ניירות, ובסופו של דבר יצאתי עם כרטיס דביט, חשבונות checking ו-savings, ומכיוון שאני סטודנט (לטייס, אבל סטודנט) יש לי הטבות מסוימות בחשבון. כמובן שאין לי תשלום חודשי על החשבון עצמו.
מעבר לזה, על החשבון בארץ אני משלם אי אלו עשרות שקלים בחודש, כי ככה. לי זה פחות מפריע, אך יש אנשים שזה כן מפריע להם, וזו בעיה, וזה מה שהקמפיין מנסה לעורר, וכמו ששוקי כתב – "בתחילת השבוע יהיה דיון בנושא בוועדת השרים לענייני חקיקה וסטנלי פישר "פועל כאחרון הלוביסטים" כמו שמישהו אמר".

מהבלוג שלי לא תצא הבשורה, אבל, לפחות אני אתן קישורים לניתוח כלכלי בנושא ביטול עמלות העו"ש של שלומי דגן, שהוא כלכלן מהמועצה הישראלית לצרכנות, ולעמוד הבלוגרים נגד עמלות העו"ש.

זהו הסטטוס שמתנוסס לי כבר יומיים במסנג'ר ובג'יטוק, אחרי שהצעתי בטוויטר לגבריאל לצעוק את זה לעבר נמרוד, כדי שיתעורר (זה עבד!).

ייאמר לחובתי, שלא הייתי מקורי. מספרים שפול רוויר צעק את זה ברכיבת חצות המפורסמת שלו:

"רכיבת החצות" המפורסמת התרחשה בלילה שבין ה-18 ל-19 באפריל 1775, כאשר הוא וויליאם דיוס התבקשו על ידי ד"ר ג'וסף וורן לרכוב לצ'ארלסטון, מסצ'וסטס על מנת להזהיר את המליציות שישבו בלקסינגטון ובקונקורד מפני החיילים הבריטים המתקדמים מבוסטון לכיוונם. אל דיוס ורוויר הצטרף רוכב נוסף בשם סמואל פרסקוט.
על אף שקיבל הנחיות לשמור על שקט בצירים שבהם עשו דרכם ללקסינגטון וקונקורד החליט רוויר (על דעת עצמו) להקים רעש ולהזהיר כל בית שעבר בדרכו.

וכל זה הגיע עד היום, כשעומר קפלן מגיב לי "אתה כל הזמן אומר "הבריטים באים", בסוף הם יבואו ואף אחד לא יאמין לך".

התחלתי את הבוקר עם עוד פוסט של גל מור על התקציבולטור, הכלי האו-סו-מתוחכם שבנו נעם הופשטטר ואלון פדן על אקסל של מיקרוסופט, שמאפשר לבצע השוואות בין סעיפים שונים בתקציב של עיריית תל אביב. ואת זה אני אומר בלי זלזול, למרות שהעירייה הוציאה, אחרי לחץ רב, כלי עוד יותר מתוחכם – קובץ PDF. אה, רגע. דבר ראשון, אני רוצה להחמיא להם – שאפו על עבודה מעולה, אבל אני צריך להוציא גם פיסקה קצת יותר ממוחשבת, אז הנה:

בתקופה בה מנסים להביא לאזרחי הקצה מידע מגוון ככל האפשר, ושלושה עיתונים כלכליים (גלובס, דר-מרקר וכלכליסט) מתחרים מי יצליח להסביר לנו את המציאות הכלכלית בצורה הטובה ביותר, העובדה שיש לנו את התקציב פרוש לנגד עינינו היא ברכה. אבל כמו שרבים וטובים לפני כבר אמרו, כשאין לנו השכלה כלכלית מלאה, ואולי גם מידע לגבי הרקע להחלטות הכלכליות, אנחנו יכולים להפוך את הנתונים היבשים לספינים או אפילו לשבש את המציאות. התשובה, לדעתי, היא גרפים (לגוגל יש API מעולה לתרשימים) שיוזמים אנשים שמבינים קצת יותר, ואולי יכולים לספק הסברים על מה הגרף מראה. בנוסף, קצת יותר מקרים של case studies יכולים להדגים יותר טוב את הנתונים. אבל לדברים האלה בדיוק צריך גוף ש, מה המילה שאני מחפש? מוציא את התקציב! אם הם רוצים, אני מוכן להמיר את העניין ולשים גרפים במשהו כמו 85,000 ש"ח. מעניין, זה בדיוק חצי מ-170,000 ש"ח

אחרי שקראתי את הפוסט של גל מור על התקציבולטור, הגבתי. כן כן, אני ראשון!!1. גל מור כתב, לדעתי, על מה שעשו אנשי עיר לכולנו, איפה התרשלה העירייה ומה לדעתו הייתה צריכה לעשות, ונתן ביקורת על "הסרטון המבוים הזה" ש"מעורר רושם של קמפיין ומשחק לידי הטוענים לספין. מיותר". אני כתבתי שבעניין הסרטון, לדעתי, עיר לכולנו מוציאים לשון לחולדאי (כי הם יכולים והצליחו לעשות משהו כזה, והוא לא יכול או שלא רוצה), והערתי הערה שההישג שנרשם כאן, יחד עם דברים אחרים שעשו בשנה האחרונה ובטח יעשו בשנים הקרובות ירשמו לזכותם כאופוזיציה פעילה והתחלה של קמפיין לקראת הבחירות הבאות. נראה לי ששוקי גלילי קצת נעלב כשכתבתי שזו הכנה לקמפיין, ואני חושב לנצל את הבמה הזו להבהיר משהו:

אני אוהב קמפיינים. העובדה שהם מתכוננים לקמפיין לבחירות הבאות לא אומרת, לדעתי, שהם לא עושים עבודה נפלאה בשביל העבודה הנפלאה, ואני יותר מאשמח לראות את הנבחרים שלי בקואליציה חושבים איך להנגיש מה שהם יכולים לטובת אזרח הקצה. העובדה היא, שכדי להיבחר בעיר הזו ובמדינה הזו צריך להראות הישגים. הישג מרשים אחד השיגו עיר לכולנו בבחירות האחרונות – הרשימה הצעירה הזו, עם הכי הרבה קולות (נכון?), ומספר מנדטים כמו לרשימה של חולדאי. עם ההישג הזה, התקציבולטור, ושאר הפעלים שלהם לאורך השנים עד הבחירות יכולות להביא לשינוי אמיתי בבחירות הבאות. עוד עובדה – בישראל מתחלף שלטון לעיתים קרובות. בד"כ בממשלה, אבל גם ברחובות מחליפים עכשיו ראש עיר.

אם לסכם במשפט אחד את ארבע הפיסקאות האחרונות – מה שעושים עכשיו אנשי עיר לכולנו הוא חלק מהקמפיין הבא שלהם, לטוב ולרע, אם הם רוצים ואם הם לא רוצים. ואני לא רואה בזה שום דבר שלילי.

קצת לפני שסיימתי לעבוד בדקס, התחלתי מסורת עם אריק, של ארוחות בוקר בימי חמישי, יום הלימודים שלו, והוא מתחיל ללמוד מאוחר. בהתחלה זה היה מקס ברנר עם שוברי נופשונית מהצבא, וזה המשיך לעוד מקומות.

ביום ראשון הקרוב אני מתחיל לעבוד קצת רחוק מתל אביב, ולא נוכל להיפגש יותר, ככה, לארוחות בוקר בימי חמישי. אני גם אסיים את תקופת האבטלה שלי, שהתחילה אחרי שחזרתי מארה״ב, לפני החגים.

אז הייתי היום עם אריק במקס ברנר, והיה מעולה כרגיל. אח״כ, כי אני לא מחוויה ללו״ז מסוים, נסעתי לפגוש את שגיש בסגפרדו, ואז עוד הסתובבנו קצת בדיזנגוף סנטר – בחנות של איידיגיטל, ובפול אנד בר. שגיא שבניו יורק קיבל היום כמה מיילים עם תמונות ווידאואים, כי ״שגיא היה אוהב את זה״, כמו ששגיש אמר. נכון, אבל הוא נהנה בניו יורק, שגיש נהנה מהחופש, ואני תכף מתחיל עבודה חדשה.

לפני מספר ימים שלח יונתן מייל שהוא קיבל מהמועצה הישראלית לצרכנות, בו מסופר על סקר שערכה המועצה, שמגלה שכ-80% מהצרכנים שמשתמשים במוקד 144 לא מודעים לכך ששירות הכוכבית (אני מניח שזה שירות בו מקישים על כוכבית בסוף השיחה, כדי לעבור למספר המבוקש) עולה 60.32 אגורות, שזה בנוסף ל-1.72 ש"ח שנגבים על שימוש במוקד 144 – פעימת מונה רגילה עולה איפשהו בין 4 ל-12 אגורות. המועצה עודדה צרכנים לשלוח מייל למנכ"ל בזק ולבקש שיהיה גילוי נאות על המחיר הנ"ל תוך כדי השירות, שכן בזק כן מיידעת על התעריך במקורות אחרים, כמו אתר האינטרנט שלה. בתגובה, שלחתי ליונתן במייל את הטקסט הבא:

העיקר שנשמור דברים בפרופורציה.
עם המידע הזה אפשר עכשיו:

1. לארגן חרם על בזק, שכולל יום בו לא מתקשרים ל-144, להראות להם שאנחנו יכולים גם בלי זה ליום אחד.
   כמובן שזה לא יעבוד, כי אתה רק רוצה לראות את האווטר שלך בעמודה של "משתתפים", לא משנה אם כן או לא.
2. לשלוח מחאות לחברי הכנסת, שיזמו חוקים פופוליסטיים שיעשו את אחד מהדברים הבאים:
   • יקבעו שחיוג ממשיך משירות מוקד מידע טלפוני בתשלום לא יקח מחיר הגבוה מהמחיר אותו קבע השר הממונה
   • יקבע שחיוג ממשיך משירות מוקד טלפוני בתשלום לא יקח מחיר בכלל. שיחות צריכות להיות בחינם
   • יקבע שיש לתת לצרכן הודעה סבירה על החיוב הצפוי, אם באמצעות הנציג או הודעה מוקלטת

   כמובן שהצעות כאלה הן מטופשות

3. להפנים שעל שירותי פרימיום צריך לשלם, לזכור את המחיר השערורייתי, ולחשוב האם אנחנו יכולים לעמוד בזה

ומאוחר יותר שגיא הוסיף את סעיף 4:

לחפש באינטרנט ולחייג בעצמנו, כי אנחנו חיים בשנת 2009.

ובכן, זה הצליח למועצה הישראלית לצרכנות. בזק נאותה להוסיף את הגילוי הנאות, ויונתן שוב שלח לי מייל, כולל קישור לכתבה ב-Ynet (בעקבות הפרסום ב-ynet: בזק נכנעה לצרכנים). סבבה, עוד כמה שניות בדרך לשירות המיוחל, אם אנחנו רוצים להשתמש בו. הטענה המרכזית שלי כאן היא שבתור ישראלים, אנחנו צריכים לדעת שמישהו תמיד מנסה "לדפוק" אותנו ולקחת מאיתנו יותר כסף. מסקר שערכתי אתמול בבוקר בין שני חברי, גיליתי ש-100% מהנסקרים לא ידעו על העלות הזו של שירות כוכבית, אבל הם ציפו שיהיה משהו כזה, כש-50% לא משתמשים בכלל בשמוקד 144, ו-50% רושמים את המספר ומתקשרים אליו מאוחר יותר.

אם לסכם את הנושא, אני חושב שהפעלת שיקול דעת בשוק הישראלי היא משהו שחשוב לעשות, כי החיוב יכול להגיע מכל פינה, וצריך לבקר ולנטר אותו בכל העת. בנוסף, עידוד השימוש באינטרנט כדי לחפש מידע הוא חשוב, וצריך להפעיל את הלחץ הצרכני דווקא שם, כדי לקבל שירותים טובים יותר.

מידי פעם הכנסת נמצאת בפגרה, אז זרם הצעות החוק המטופשות נחלש, להוציא הצעות חוק פופוליסטיות שבאות לטפל בעניינים שבעמודים הראשונים של העיתונים ותו לא. למזלינו, הכנסת חזרה מפגרה, וחברי הכנסת חזרו להפיק, ובכן, שטויות. אני לא אוהב חקיקת יתר, בטח שאני לא אוהב חוקים מסוימים שבאים להראות שאנחנו טיפשים ומפונקים ובאים לשרת שלפוחיות מסוימות של ח"כים או של ציבור מסוים, וזה בדיוק המקרה כאן.

השטות האחרונה היא משהו שקראתי שלשום בערב במאחורה של ידיעות ומעריב, אודות ח"כ כרמל שאמה (ליכוד), שמציע שבזמן פרסומות יוצב שעון שיורה את הזמן לחזרה לתוכנית אותה רואה הצופה, כדי שהוא יוכל לדעת כמה זמן יש לו כדי ללכת לשירותים, או לאכול, או להשכיב את הילד לישון. אהמ.

לכאורה זה אפילו נשמע לגיטימי. הרי מי לא רוצה לדעת בדיוק כמה זמן הוא יכול להעדר מהטלויזיה – ויותר חשוב – כמה זמן יש עד שהתוכנית תחזור בלי פרסומות מעצבנות. אבל, פרסומות נועדו כדי שיהיו פרסומות. פרסומת היא חלק מחוויית הטלויזיה המסחרית, הממשלה נתנה לגופים מסוימים את הזכות לשדר, ונתנה להם את כלי הפרסומות כדי להרוויח כסף לעניין, וברור למדי שחוק כזה יבטל חלק ניכר מהאטרקטיביות של הפרסום בטלויזיה, מה שיגרום למחאה של חברות הפרסום והחברות שמפעילות את הערוצים המסחריים.

מעבר לכך, מי שבאמת רוצה ללכת בפרסומות לעשות דברים אחרים – לא צריך להרתע מזמן מסוים. צריך להשתין? לך להשתין, אל תחכה להפסקת פרסומות של מעל לשתי דקות בשביל זה. רוצים להשכיב את הילד לישון? כן, מה לעשות, צריך להקריב כמה דקות של תוכנית כזו או אחרת לטובת המשימה. מי שבאמת רוצה לראות תוכניות בלי להפסיד כלום – יש וידאו וממירים-מקליטים בשפע.

אני רק יכול לקוות שאם מישהו אכן יחליט להעביר חוק כזה, הערוצים המסחריים ישימו הפסקות פרסומות של פרסומת אחת כל חמש דקות, כך שהפסקות הפרסומות יהיו קצרצרות, ואז זה באמת יהיה "פרסומת אחת וחזרנו".

יונתן כתב פוסט בו הוא מספר בקצרה על כך שא.ל.י.ס ("אגודה השומרת ומגנה על זכויות יוצרים סינמטוגרפיות (קולנועיות) וטלוויזיוניות" – כך כתוב באתרם) תובעת שלושה חברים בצוות התרגום Qsubs ודורשת פיצוי של מיליון ש"ח מכל אחד, על הפרת זכויות יוצרים, שכן הם פרסמו להורדה כתוביות לפי "תרגום משמיעה" לסדרות וסרטים שונים. יונתן, כמוני, לא נכנס לדיון משפטי בעניין, כמו המגיבים על הכתבה הנ"ל ב-Ynet, אבל הוא כן זולג הצידה, לדעתי, על הפס של תביעות של אולפנים נגד משתפי קבצים.

הנה פיסקה קצת תלושה, לדעתי, שיונתן כתב:

האינטרנט משנה את הקהילות שלנו וגם את הדרך שבה אנחנו צורכים מוצרים. חברות המדיה עוד לא הבינו איך למכור את התוכן שלהם באמצעות הרשת.
הם נוקטים בגישה אלימה מאוד נגד הקדמה שהרשת מציעה בתקווה שהם יצליחו לעצור את התמוטטות המודל העיסקי המיושן שלהם. מבחינתם, שהאינטרנט יעלם ונחזור לטלויזיה ולעיתון. את זה הם מכירים.

העניין הוא, שחברות המדיה כן מבינות, או מתחילות להבין, אבל לא בישראל. צר לי להיות הקפיטליסט כאן (טוב, לא צר לי ), אבל במקום מושבי הנוכחי בארה"ב, אני יכול להיכנס לאתרים של חברות המדיה השונות ולראות פרקים מסדרות שונות, פרקים בני מספר ימים, זמינים לצפיה מתי שאני מחליט לראות. באתר של קמעונאית האינטרנט הגדולה אמזון אני יכול לרכוש פרקים של סדרות או סרטים בפורמט דיגיטלי, ולראות אותם בעזרת החיבור המהיר לאינטרנט. בתשלום של 99 סנט אני יכול להוריד שירים מ-iTunes, וזה התהליך הכי פשוט בשבילי – מפעיל את התוכנה שמנגנת את המוזיקה על המחשב שלי ומסנכרנת לי את ה-iPhone, לוחץ על כפתור החנות, בוחר או מחפש שיר, ומוריד אותו. אני יכול לשכור או לקנות ב-iTunes סרטים בפורמט דיגיטלי, כי, בואו נודה בזה, למה אני צריך לקנות DVD שלם כשכל מה שאני רוצה זה צפייה אחת? ועוד לא דיברתי בכלל על נטפליקס.

חברות המדיה מנסות לתעל את הקידמה כדי להרוויח כסף בדרכים יצירתיות יותר, שיקלו על הצרכנים לצרוך את התכנים, כשבדרך יש להם רגולציה ותשלומים של זכויות יוצרים, עיינו ערך פנדורה, שסגרה את שעריה לגולשים מחוץ לארה"ב. יונתן צודק כשהוא אומר שהאולפנים רוצים את המיליונים שלנו, ולא רק "להראות להם", לאותם שלושה שהם הצליחו לתפוס הפעם. מבחינתי, אין לי בעיה לשלם מידי פעם על תכנים ששווים את זה, אם אני לא צריך לעבור מדורי גיהנום בשביל להשיג את התוכן.

לסיכום, ישנו קינוח של רשימת עשה ואל תעשה:

לא הולכים יותר לקולנוע אמריקאי. גם ככה בילוי בקולנוע עולה 35 ש"ח בבסיס (+4 ש"ח להזמנה במענה קולי + 30 ש"ח קולה ופופקורן), עדיף ללכת לסרטים מתוצרת ישראלית ולעודד את התעשיה המקומית במקום לשלוח את הכסף לחתולים השמנים בהוליווד.

קולנוע זו חוויה, ולפעמים כיף לחוות אותה. יודע כל הורה שרואה את ההצגה של שבת ב-11 בבוקר, שלפעמים זה מחוייב המציאות. אגב, יונתן עלה על זה – בילוי בקולנוע – זה בהחלט סוג של בילוי. אני לא מבין איך היה פה מעבר מהיר לכך שעדיף ללכת לסרטים מתוצרת ישראלית, כי אם אני מחפש סרטי אקשן ופיצוצים, אני לא בטוח שהשוק הישראלי מדבר אלי. אפרופו זה – מה נסגר עם זה שאין בישראל סדרה בלשית (סטייל CSI, מחשבות פליליות, המפענת, בוסטון ליגל, חוק וסדר על כל סדרות הבנות שלה), כזו שמתרכזת בפיענוח פשעים, לא בחייו הפרטיים של הבלש או המחלקה?

לא קונים חבילות כבלים / לויין יקרות ומורידים סדרות מהביטורנט.

הופה הופה! יונתן מעודד הורדה לא חוקית של תכנים. מעניין אם הוא הוסיף גם קישור לאתרי ההורדות המועדפים עליו אני חייב לציין שאם הייתי יכול, הייתי משיג לעצמי מכשיר Yes Max. זה אחד הדברים הכי נדרשים בעולם של היום, וטוב שהוא הגיע לישראל עשור אחרי שיצא הטיבו בארה"ב.

אפשר גם לבטל את הכבלים ואת הלויין ולקנות את הממיר הדיגיטלי בעלות חד פעמים בסניפי חברת הדואר ובכך לחסוך כ 2400 ש"ח בשנה!!

אפשר, כן. אבל אם אנחנו רוצים להמשיך לצרוך סדרות טלויזיה שאינן בערוצים הפתוחים בלבד, לא כדאי.

אם ממש אכפת לכם, אפשר לשלוח את הפוסט הזה לחברים שלכם בפייסבוק כדי שגם הם יצטרפו לחרם נגד תאגידי המדיה המרושעים.

כן, אפשר. הפצה ויראלית זה יופי טופי, תראו אותי, גם אני כתבתי פוסט תגובה ליונתן, דבר ראשון על הבוקר. אגב, אם התאגידים מרושעים, למה אנחנו רוצים לראות את התכנים המתורגמים שלהם?

‎אני יושב לי בסלון פה ורואה פרקים של מחשבות פליליות, וכולם הלכו לישון. מי זה כולם? שני חניכים ומדריך למעלה, עוד מדריך אצל חברה שלו, ועוד מישהי שבניו יורק לשלושה ימים, ואז חוזרת לפה לשעה וטסה לארץ. וזהו. פעם היו בדירה כאן באיזור השישה-עשר אנשים, מדריכים וחניכים, והיום רק ארבעה, ואני המלך של קומת המרתף, וכל המיטות הריקות הן העבדים שלי. ובקומת המרתף יש לי שש מיטות ריקות, בנוסף למיטה שלי. כן, הדירה ריקה.

‎מחר יש לי טיסה בשש בערב, אני עושה סימולציה מלאה של מבחן, כמו זה שקבוע לי ליום שישי, האחד-עשר לתשיעי בתשע בבוקר. נראה מה המצב, והוא אמור להיות די טוב, אפילו טוב למדי. אולי אפילו יותר טוב, אבל אני בד"כ לא כותב מילים כמו מצויין או מעולה או נהדר. לויודע למה.

‎מעבר לזה יש לי מבחן תיאוריה לעבור, אליו התחלתי ללמוד לאט מידי ומאוחר מידי, בדיעבד. אני מתרגל שאלונים, קורא את החומר, עובר על הכל, ואני מקווה להשלים אותו בשלישי או רביעי. הפעם, במקום לקחת את הטויוטה של הדירה ולסוע כמעט שעה לכל כיוון, סביר שאני אקח מטוס, כולה 20 דקות לכל כיוון. אנשים נהיים עצלנים בארה"ב

‎יש לי גם להוציא אישור מהטיאסאיי (מינהל הבטיחות בתחבורה האמריקאי, ששייך למחלקת ביטחון המולדת האמריקאי).

‎אם כל זה יעבוד, ביום שישי אני אסיים את העניין הזה, ואז אני אוכל לחזור. כרגע, הכרטיס שלי מוציא אותי מארה"ב ב-16 לחודש, נותן לי כמה שעות של מנוחה בלונדון, ומנחית אותי בארץ ב-18 לחודש, כשבהמשך היום זהו ערב רוששנה. יכול להיות שאני אגיע מוקדם יותר, נראה, תלוי בכמה וכמה דברים.

‎היום הקפצתי מישהו לשדה התעופה של בולטימור, אותו שדה בו אני הגעתי. דווקא הסתדרתי טוב עם הכבישים פה, סוף סוף, אחרי חודשיים ומשהו. ואז התחלתי קצת להתגעגע, ואני חושב על דברים מסויימים שאני אעשה כשאני אחזור. אגב, מי שמחכה לי בשדה עם אבו-חומוס, אני אוהב אותו לעד. ישמצב שגם אם זו מאיה. חוצמיזה אני צריך לפתוח דואר רגיל – האימייל תחת בקרה על בסיס שעתי – יש לי את רישיון הטיס הפרטי שבטח הגיע, כמה חשבונות, הזמנה לחתונה שאני בדיוק מפספס, ומי יודע מה עוד. חלמתי שיש לי איזה חמישה מכתבים של מילואים, אבל בואו נהיה ריאליים – אריק יהיה קצין תורן לפני שאני אהיה במילואים.

‎אם לא סיפרתי למישהו – אני לא מתחיל ללמוד בסמסטר א', כי כבר לקחתי את כל הקורסים שיכולתי לקחת, אז סמסטר א' יוקדש לחיפוש עבודה, או שינה. או עבודה.

‎דבר אחרון לפני שאני מסיים ולא קשור בתמונות – אני ממש רוצה לעבור בשישי הקרוב את המבחן, ואז לטוס לניו יורק. נהגתי שם כבר, צריך עכשיו גם לטוס לשם

‎דבר אחרון לפני שאני מסיים וקשור לתמונות – אין הרבה כאלה. נראה לי שיש כמה חדשות על המצלמה, אבל הן די חוזרות על עצמן. אני במטוס, ורואים נוף מלמעלה. זה די ממצה את עצמו לדעתי, אני צריך להתחיל לצלם דברים עם משמעות.

‎דבר ממש אחרון – הבחור ההוא שהקפצתי היום לשדה, יש לו רישיון טיס ומאסטר במתמטיקה של אוניברסיטת תל אביב. הוא מתחיל עוד חודש ומשהו לתרגל שני קורסים שאינמצב שאני מבין, אבל עדיין יהיה נחמד ללכת לתרגול שלו, אז זה גם בלו"ז שלי.

‎טוב, די.

שבוע לפני המבחן, ואני יושב לי בבית, כבר אחרי שיעורי ההכנה למבחן, ומרגיש די מוכן. בגלל שיש כל-כך הרבה זמן אנחנו מתחילים קצת מהקורס המתקדם כבר מחר בבוקר (שבת). פתאום קלטתי שמחר, שבת, אני מתעורר בשבע, ככה, לשיעור שמתחיל בשמונה. בבוקר. בשבת. בבוקר. talking about devotion.

מכיוון שנשאר לי עוד חודש ושבוע, בערך, להישאר פה, אני צריך לחשב טוב טוב איך אני מסיים את הגדר המכשירים. אני אטוס כאן עם חבר, ונעשה תוך כדי הדרכה, ואז עוד כמה טיסות – בקיצור, צריך לשבת ולתכנן תוכניות טיסה מראש, לקבוע יעדים של שעות טיסה שיהיו לי, כדי להגיע מוכן למבחן ולעבור אותו, ועוד להספיק להגיע ללונדון לפני רוששנה. יש לי איזה 20 שעות מודרכות לטוס, ו-40 שעות זמן מכשירים, שהם די משתלבים זה בזה. אני גם צריך 50 שעות כטייס מפקד בטיסת ניווט (יש לי כבר 5.6 שעות כאלה מהקורס הפרטי), והכל ביחד עם הכל יכול להשתלב – אם אני טס עם עוד מישהו, אחרי הרישיון הפרטי אני נחשב כטייס מפקד וגם הוא, וכך אפשר להתחלק בעלות של המטוס לשעה.

בארץ, כך שמעתי, לא כיף לטוס. הטיסה היא בנתיבים די מעפנים – לא כמו פה שאפשר לקחת מטוס ולטוס לכיוון 210 בגובה 2,500 רגל. אם מוסיפים על זה את העובדה שהרישיון האמריקאי לא מתקבל as is בישראל, וצריך להמיר לו את הצורה עם מבחני תיאוריה, שיעורים מודרכים ומבחנים מעשיים, זה יכול לצאת בכיף בערך 10,000 ש"ח, וגם ככה, לשכור מטוס בארץ, להמריא ולנחות מכלמיני שדות זה עסק יקר מאוד. לכן, אני מניח, המציאו את צ'כיה, שלבד משער חליפין נוח ובירה טובה וזולה מקבלת את הרישיון האמריקאי בזרועות פתוחות, וחברה כמו FLYING SAFARIS יכולה לסדר לי מטוס שם, במחיר די הוגן. אם מוסיפים חברים – אם הם רוצים לבוא – מתקבלת חוויה, נצברות שעות טיסה, ואפשר להביא דברים מהדיוטי פרי

מעבר לזה, קראתי היום פוסט של מיטל לאמור ("הטוב, הרע, והישראלי המכוער"), על חוויותיה וחוויות משפחתה מחופשה באילת עם הישראלי המכוער. אם אני נזכר בדברים אחרים, אני מתחיל לתהות – למה אני חוזר. יש, כמובן, את התשובות הברורות. אבל התהיות נשארות על כנן. מחשבות זה מייאש, לפעמים.