איתי נתנאל

כבר כמעט חמישה חודשים שאני עובד ב-Wibiya. כל בוקר, פחות או יותר, אני נוסע עם האוטו מהבית למשרד, אני מכיר כמה וכמה פקקים באיילון, אני יודע באיזה נתיבים לסוע, ואם חו"ח עמוס באיילון, אפשר לסוע דרך בן יהודה ולחתוך בגני התערוכה. גם את שעות הערב אני מכיר, זוכר שבחמישי יש פקקים נוראיים, ואז נוסעים דרך גני התערוכה והטיילת. מידי פעם אני עובר בבוקר ועוצר בחניית פריקת והעמסת מטענים ברחוב הארבעה, להביא ארוחת בוקר, קפה או מאפים למשרד. ואז אני נוסע דרך מרכז העיר, וזה לא כל כך כיף. פעם, לפני שהתפטר, הייתי נוסע דרך תחנת הרכבת האוניברסיטה בבוקר ובערב, ועושה קארפול עם יבגני. עכשיו לא עוד.

מידי פעם גם יש לימודים אחרי העבודה. במצב כזה אני יוצא קצת יותר מוקדם העבודה, ונוסע לקרית אונו. רבע שעה נסיעה + רבע שעה פקקים של כביש 4 מביאים אותי בדיוק בזמן לשיעור. שני שיעורים הסמסטר כהשלמה לשנה שעברה, סמסטר קיץ אחריו, ואז עוד איזה שנתיים. משפטים זה מעניין, זה חשוב לעתיד, וזה עוד לפני שאני יודע אם אני רוצה רק השכלה משפטית, או, להיות עורך-דין. ובהיותי מתכנת וטייס חובב, אני חושב שסדרי העדיפות שלי קצת מבולבלים.

אחרי ארבע שנים, אני חושב על להחליף את אלי שלי, הרכב שלי. אני גם רוצה להוציא רישיון טיס פרטי פה בארץ, כדי שאני אוכל לטוס שעה-שעתיים בחודש, כדי לא לשכוח דברים.

בגדול אני מוקף בשיגרה מבורכת, פחות או יותר.
ולפעמים יש סופי שבוע שגורמים לי לחשוב שחלמתי אותם, ולשמוח שהם באמת היו.

לפני יותר מחודש שלח לי שוקי גלילי מייל, וביקש שגם אני אכתוב פוסט על קמפיין עמלות הבנקים של המועצה הישראלית לצרכנות. כבר יותר מחודש שהמייל הזה יושב לי בתיבת הדואר הנכנס בג'ימייל, הוא המייל הכי ישן שלי שם (כל השאר מאונדקס ומתוייג, כמובן). כמו שכתבתי לשוקי לפני כמה ימים על זה, באמת שאין לי מה לחדש בעניין. אני גם לא מבין כ"כ מה קורה שם, ולמען האמת, קצת קשה לי לראות איך פוסט שאני כותב גורר שינוי מדיניות, במיוחד של הבנקים בישראל. ואני עוד קפיטליסט

קודם כל, אני רוצה לקחת פיסקה שכתב שוקי בפוסט בבלוג שלו על העניין:

אין עמלות כאלו בכמעט אף מדינה מערבית, מסיבה פשוטה: לבנקים יש אינטרס שנפקיד את הכספים שלנו בידיהם, כדי שיוכלו להלוות אותם. בענף בנקאות שיש בו תחרות העמלות הן מהוות גורם מעכב ולכן התחרות שוחקת אותן עד שהן נעלמות. לעומת זאת, כאשר יש קרטל, אין צורך להיות תחרותיים ולכן הבנקים בישראל יכולים להרוויח פעמיים – גם ממי שמפקיד את הכסף וגם ממי שמקבל כסף כהלווה. במקום לבצע את תפקידם, לשמור על כספנו ולהעניק באמצעותו אשראי, הם מכרסמים בו בדרכי עורמה ובתחשיבים מסובכים שאיש לא מבין.

עכשיו אני רוצה לכתוב מניסיון של אולי חצי שנה, שזה משך הזמן בו יש לי חשבון בבנק אוף אמריקה: כשאלעד לקח אותי לפתוח חשבון, שנינו קיבלנו קצת כסף כיס, כי חבר עם חשבון מביא חבר שפותח חשבון. ישבנו שם אולי שעה, ועברנו על מלא ניירות, ובסופו של דבר יצאתי עם כרטיס דביט, חשבונות checking ו-savings, ומכיוון שאני סטודנט (לטייס, אבל סטודנט) יש לי הטבות מסוימות בחשבון. כמובן שאין לי תשלום חודשי על החשבון עצמו.
מעבר לזה, על החשבון בארץ אני משלם אי אלו עשרות שקלים בחודש, כי ככה. לי זה פחות מפריע, אך יש אנשים שזה כן מפריע להם, וזו בעיה, וזה מה שהקמפיין מנסה לעורר, וכמו ששוקי כתב – "בתחילת השבוע יהיה דיון בנושא בוועדת השרים לענייני חקיקה וסטנלי פישר "פועל כאחרון הלוביסטים" כמו שמישהו אמר".

מהבלוג שלי לא תצא הבשורה, אבל, לפחות אני אתן קישורים לניתוח כלכלי בנושא ביטול עמלות העו"ש של שלומי דגן, שהוא כלכלן מהמועצה הישראלית לצרכנות, ולעמוד הבלוגרים נגד עמלות העו"ש.

זהו הסטטוס שמתנוסס לי כבר יומיים במסנג'ר ובג'יטוק, אחרי שהצעתי בטוויטר לגבריאל לצעוק את זה לעבר נמרוד, כדי שיתעורר (זה עבד!).

ייאמר לחובתי, שלא הייתי מקורי. מספרים שפול רוויר צעק את זה ברכיבת חצות המפורסמת שלו:

"רכיבת החצות" המפורסמת התרחשה בלילה שבין ה-18 ל-19 באפריל 1775, כאשר הוא וויליאם דיוס התבקשו על ידי ד"ר ג'וסף וורן לרכוב לצ'ארלסטון, מסצ'וסטס על מנת להזהיר את המליציות שישבו בלקסינגטון ובקונקורד מפני החיילים הבריטים המתקדמים מבוסטון לכיוונם. אל דיוס ורוויר הצטרף רוכב נוסף בשם סמואל פרסקוט.
על אף שקיבל הנחיות לשמור על שקט בצירים שבהם עשו דרכם ללקסינגטון וקונקורד החליט רוויר (על דעת עצמו) להקים רעש ולהזהיר כל בית שעבר בדרכו.

וכל זה הגיע עד היום, כשעומר קפלן מגיב לי "אתה כל הזמן אומר "הבריטים באים", בסוף הם יבואו ואף אחד לא יאמין לך".

התחלתי את הבוקר עם עוד פוסט של גל מור על התקציבולטור, הכלי האו-סו-מתוחכם שבנו נעם הופשטטר ואלון פדן על אקסל של מיקרוסופט, שמאפשר לבצע השוואות בין סעיפים שונים בתקציב של עיריית תל אביב. ואת זה אני אומר בלי זלזול, למרות שהעירייה הוציאה, אחרי לחץ רב, כלי עוד יותר מתוחכם – קובץ PDF. אה, רגע. דבר ראשון, אני רוצה להחמיא להם – שאפו על עבודה מעולה, אבל אני צריך להוציא גם פיסקה קצת יותר ממוחשבת, אז הנה:

בתקופה בה מנסים להביא לאזרחי הקצה מידע מגוון ככל האפשר, ושלושה עיתונים כלכליים (גלובס, דר-מרקר וכלכליסט) מתחרים מי יצליח להסביר לנו את המציאות הכלכלית בצורה הטובה ביותר, העובדה שיש לנו את התקציב פרוש לנגד עינינו היא ברכה. אבל כמו שרבים וטובים לפני כבר אמרו, כשאין לנו השכלה כלכלית מלאה, ואולי גם מידע לגבי הרקע להחלטות הכלכליות, אנחנו יכולים להפוך את הנתונים היבשים לספינים או אפילו לשבש את המציאות. התשובה, לדעתי, היא גרפים (לגוגל יש API מעולה לתרשימים) שיוזמים אנשים שמבינים קצת יותר, ואולי יכולים לספק הסברים על מה הגרף מראה. בנוסף, קצת יותר מקרים של case studies יכולים להדגים יותר טוב את הנתונים. אבל לדברים האלה בדיוק צריך גוף ש, מה המילה שאני מחפש? מוציא את התקציב! אם הם רוצים, אני מוכן להמיר את העניין ולשים גרפים במשהו כמו 85,000 ש"ח. מעניין, זה בדיוק חצי מ-170,000 ש"ח

אחרי שקראתי את הפוסט של גל מור על התקציבולטור, הגבתי. כן כן, אני ראשון!!1. גל מור כתב, לדעתי, על מה שעשו אנשי עיר לכולנו, איפה התרשלה העירייה ומה לדעתו הייתה צריכה לעשות, ונתן ביקורת על "הסרטון המבוים הזה" ש"מעורר רושם של קמפיין ומשחק לידי הטוענים לספין. מיותר". אני כתבתי שבעניין הסרטון, לדעתי, עיר לכולנו מוציאים לשון לחולדאי (כי הם יכולים והצליחו לעשות משהו כזה, והוא לא יכול או שלא רוצה), והערתי הערה שההישג שנרשם כאן, יחד עם דברים אחרים שעשו בשנה האחרונה ובטח יעשו בשנים הקרובות ירשמו לזכותם כאופוזיציה פעילה והתחלה של קמפיין לקראת הבחירות הבאות. נראה לי ששוקי גלילי קצת נעלב כשכתבתי שזו הכנה לקמפיין, ואני חושב לנצל את הבמה הזו להבהיר משהו:

אני אוהב קמפיינים. העובדה שהם מתכוננים לקמפיין לבחירות הבאות לא אומרת, לדעתי, שהם לא עושים עבודה נפלאה בשביל העבודה הנפלאה, ואני יותר מאשמח לראות את הנבחרים שלי בקואליציה חושבים איך להנגיש מה שהם יכולים לטובת אזרח הקצה. העובדה היא, שכדי להיבחר בעיר הזו ובמדינה הזו צריך להראות הישגים. הישג מרשים אחד השיגו עיר לכולנו בבחירות האחרונות – הרשימה הצעירה הזו, עם הכי הרבה קולות (נכון?), ומספר מנדטים כמו לרשימה של חולדאי. עם ההישג הזה, התקציבולטור, ושאר הפעלים שלהם לאורך השנים עד הבחירות יכולות להביא לשינוי אמיתי בבחירות הבאות. עוד עובדה – בישראל מתחלף שלטון לעיתים קרובות. בד"כ בממשלה, אבל גם ברחובות מחליפים עכשיו ראש עיר.

אם לסכם במשפט אחד את ארבע הפיסקאות האחרונות – מה שעושים עכשיו אנשי עיר לכולנו הוא חלק מהקמפיין הבא שלהם, לטוב ולרע, אם הם רוצים ואם הם לא רוצים. ואני לא רואה בזה שום דבר שלילי.

קצת לפני שסיימתי לעבוד בדקס, התחלתי מסורת עם אריק, של ארוחות בוקר בימי חמישי, יום הלימודים שלו, והוא מתחיל ללמוד מאוחר. בהתחלה זה היה מקס ברנר עם שוברי נופשונית מהצבא, וזה המשיך לעוד מקומות.

ביום ראשון הקרוב אני מתחיל לעבוד קצת רחוק מתל אביב, ולא נוכל להיפגש יותר, ככה, לארוחות בוקר בימי חמישי. אני גם אסיים את תקופת האבטלה שלי, שהתחילה אחרי שחזרתי מארה״ב, לפני החגים.

אז הייתי היום עם אריק במקס ברנר, והיה מעולה כרגיל. אח״כ, כי אני לא מחוויה ללו״ז מסוים, נסעתי לפגוש את שגיש בסגפרדו, ואז עוד הסתובבנו קצת בדיזנגוף סנטר – בחנות של איידיגיטל, ובפול אנד בר. שגיא שבניו יורק קיבל היום כמה מיילים עם תמונות ווידאואים, כי ״שגיא היה אוהב את זה״, כמו ששגיש אמר. נכון, אבל הוא נהנה בניו יורק, שגיש נהנה מהחופש, ואני תכף מתחיל עבודה חדשה.

לפני מספר ימים שלח יונתן מייל שהוא קיבל מהמועצה הישראלית לצרכנות, בו מסופר על סקר שערכה המועצה, שמגלה שכ-80% מהצרכנים שמשתמשים במוקד 144 לא מודעים לכך ששירות הכוכבית (אני מניח שזה שירות בו מקישים על כוכבית בסוף השיחה, כדי לעבור למספר המבוקש) עולה 60.32 אגורות, שזה בנוסף ל-1.72 ש"ח שנגבים על שימוש במוקד 144 – פעימת מונה רגילה עולה איפשהו בין 4 ל-12 אגורות. המועצה עודדה צרכנים לשלוח מייל למנכ"ל בזק ולבקש שיהיה גילוי נאות על המחיר הנ"ל תוך כדי השירות, שכן בזק כן מיידעת על התעריך במקורות אחרים, כמו אתר האינטרנט שלה. בתגובה, שלחתי ליונתן במייל את הטקסט הבא:

העיקר שנשמור דברים בפרופורציה.
עם המידע הזה אפשר עכשיו:

1. לארגן חרם על בזק, שכולל יום בו לא מתקשרים ל-144, להראות להם שאנחנו יכולים גם בלי זה ליום אחד.
   כמובן שזה לא יעבוד, כי אתה רק רוצה לראות את האווטר שלך בעמודה של "משתתפים", לא משנה אם כן או לא.
2. לשלוח מחאות לחברי הכנסת, שיזמו חוקים פופוליסטיים שיעשו את אחד מהדברים הבאים:
   • יקבעו שחיוג ממשיך משירות מוקד מידע טלפוני בתשלום לא יקח מחיר הגבוה מהמחיר אותו קבע השר הממונה
   • יקבע שחיוג ממשיך משירות מוקד טלפוני בתשלום לא יקח מחיר בכלל. שיחות צריכות להיות בחינם
   • יקבע שיש לתת לצרכן הודעה סבירה על החיוב הצפוי, אם באמצעות הנציג או הודעה מוקלטת

   כמובן שהצעות כאלה הן מטופשות

3. להפנים שעל שירותי פרימיום צריך לשלם, לזכור את המחיר השערורייתי, ולחשוב האם אנחנו יכולים לעמוד בזה

ומאוחר יותר שגיא הוסיף את סעיף 4:

לחפש באינטרנט ולחייג בעצמנו, כי אנחנו חיים בשנת 2009.

ובכן, זה הצליח למועצה הישראלית לצרכנות. בזק נאותה להוסיף את הגילוי הנאות, ויונתן שוב שלח לי מייל, כולל קישור לכתבה ב-Ynet (בעקבות הפרסום ב-ynet: בזק נכנעה לצרכנים). סבבה, עוד כמה שניות בדרך לשירות המיוחל, אם אנחנו רוצים להשתמש בו. הטענה המרכזית שלי כאן היא שבתור ישראלים, אנחנו צריכים לדעת שמישהו תמיד מנסה "לדפוק" אותנו ולקחת מאיתנו יותר כסף. מסקר שערכתי אתמול בבוקר בין שני חברי, גיליתי ש-100% מהנסקרים לא ידעו על העלות הזו של שירות כוכבית, אבל הם ציפו שיהיה משהו כזה, כש-50% לא משתמשים בכלל בשמוקד 144, ו-50% רושמים את המספר ומתקשרים אליו מאוחר יותר.

אם לסכם את הנושא, אני חושב שהפעלת שיקול דעת בשוק הישראלי היא משהו שחשוב לעשות, כי החיוב יכול להגיע מכל פינה, וצריך לבקר ולנטר אותו בכל העת. בנוסף, עידוד השימוש באינטרנט כדי לחפש מידע הוא חשוב, וצריך להפעיל את הלחץ הצרכני דווקא שם, כדי לקבל שירותים טובים יותר.

מידי פעם הכנסת נמצאת בפגרה, אז זרם הצעות החוק המטופשות נחלש, להוציא הצעות חוק פופוליסטיות שבאות לטפל בעניינים שבעמודים הראשונים של העיתונים ותו לא. למזלינו, הכנסת חזרה מפגרה, וחברי הכנסת חזרו להפיק, ובכן, שטויות. אני לא אוהב חקיקת יתר, בטח שאני לא אוהב חוקים מסוימים שבאים להראות שאנחנו טיפשים ומפונקים ובאים לשרת שלפוחיות מסוימות של ח"כים או של ציבור מסוים, וזה בדיוק המקרה כאן.

השטות האחרונה היא משהו שקראתי שלשום בערב במאחורה של ידיעות ומעריב, אודות ח"כ כרמל שאמה (ליכוד), שמציע שבזמן פרסומות יוצב שעון שיורה את הזמן לחזרה לתוכנית אותה רואה הצופה, כדי שהוא יוכל לדעת כמה זמן יש לו כדי ללכת לשירותים, או לאכול, או להשכיב את הילד לישון. אהמ.

לכאורה זה אפילו נשמע לגיטימי. הרי מי לא רוצה לדעת בדיוק כמה זמן הוא יכול להעדר מהטלויזיה – ויותר חשוב – כמה זמן יש עד שהתוכנית תחזור בלי פרסומות מעצבנות. אבל, פרסומות נועדו כדי שיהיו פרסומות. פרסומת היא חלק מחוויית הטלויזיה המסחרית, הממשלה נתנה לגופים מסוימים את הזכות לשדר, ונתנה להם את כלי הפרסומות כדי להרוויח כסף לעניין, וברור למדי שחוק כזה יבטל חלק ניכר מהאטרקטיביות של הפרסום בטלויזיה, מה שיגרום למחאה של חברות הפרסום והחברות שמפעילות את הערוצים המסחריים.

מעבר לכך, מי שבאמת רוצה ללכת בפרסומות לעשות דברים אחרים – לא צריך להרתע מזמן מסוים. צריך להשתין? לך להשתין, אל תחכה להפסקת פרסומות של מעל לשתי דקות בשביל זה. רוצים להשכיב את הילד לישון? כן, מה לעשות, צריך להקריב כמה דקות של תוכנית כזו או אחרת לטובת המשימה. מי שבאמת רוצה לראות תוכניות בלי להפסיד כלום – יש וידאו וממירים-מקליטים בשפע.

אני רק יכול לקוות שאם מישהו אכן יחליט להעביר חוק כזה, הערוצים המסחריים ישימו הפסקות פרסומות של פרסומת אחת כל חמש דקות, כך שהפסקות הפרסומות יהיו קצרצרות, ואז זה באמת יהיה "פרסומת אחת וחזרנו".