כבר בתחילת יום העצמאות האמריקאי, אני תוהה מה עושים בערב. על האש נפסל, בגלל סיבות שונות, אז אפשר ללכת לאירוע כלשהו של העיר בה אנחנו נמצאים – גייטרסבורג, או לסוע לוושינגטון הבירה ולהשתתף באירועי העיר. בכל זאת, בירת ארה"ב, ערב יום העצמאות, נשמע טוב בהחלט. הבעיה העיקרית הייתה חוסר הבנה של האמריקאים, וכך, לאירוע שמתקיים בין השעות 20:00 ל-22:30, יצאנו בשעה 21:15, ככה. ועוד הייתה דרך ארוכה לפנינו. כדי לעשות סיפור ארוך – קצר, כשיצאנו מהמטרו לא רחוק מהקניון (The Mall) בוושינגטון, אנשים כבר נהרו חזרה הביתה, וכשטיילנו בעיר – הכל היה כבר ריק, ובשלבי קיפול (ליד ה-Washington Monument עברו פועלי ניקיון וניקו את הדשא, כשמשאיות אשפה אספו שקיות).

אנחנו יוצאים מהמטרו, והולכים קצת ברחוב כלשהו, כשלפנינו הקפיטול. נכנסים לקניון הריק, פחות או יותר, מטיילים בין הבניינים העתיקים, מתפעלים מהנוף. באנדרטת וושינגטון אנחנו מצלמים קצת, מסתכלים על שני הקצוות של הקניון, מעריכים היכן נמצא הבית הלבן וניגשים לשם. בגלל אירועי היום, אבל, יש מלא גדרות שאי אפשר לעבור, והבית הלבן רק מבצבץ בין העצים והשיחים, ובקושי רואים אותו, אז אנחנו פונים לכיוון העיר ומחפשים מקום לשתות בו משהו, אתם יודעים, לכבוד החג

המקום שאנחנו מוצאים, בסופו של דבר, הוא ה-Tattoo Bar, אי שם. כניסה לבחורים ב-10$, לא משנה הלבוש, ואחרי כמה דקות אנחנו בפנים, תוהים על מחירי האלכוהול הגבוהים. כשעה לאחר מכן אנחנו יוצאים מהמקום, ופנינו חזרה אל המטרו. בדרך אנחנו עוצרים לפיצה, וקצת אח"כ עוצרת אותנו אישה אפרו-אמריקאית ושואלת אם חברה שלה היא big ass woman או woman with a big ass. אהמ. חברה שלה עוזרת לנו, ומרימה את השמלה שלה, כדי שנזהה את העניין. אהמ אהמ, מטריד מאוד. כמה רחובות לא נכונים וכן נכונים אח"כ, אנחנו כבר במטרו, יושבים ספסל ליד בחור שיכור שמדבר מילים לא ברורות, בדרכינו חזרה לגייטרסבורג.

ביום שלאחר מכן וביום שאחריו אני ממשיך להתאמן על הנחיתות שלי. כרגע אני במצב של 90% נחיתות טובות, לפי המדריך שלי, ואני די צריך להעלות את זה ל-100%. אנחנו גם צריכים לתרגל מצבי חירום (ולא חירומים, כי אין מילה כזו, כי חירום זה שם עצם קיבוצי, ממש כמו ציוד). היום דווקא ניסינו לתרגל את זה, אך אינני מיומן דיי, ובתאוריה – היום נחתנו על דשא/בתים/לא על המסלול פעמיים. זה יעבור לי. קצת אחרי אני אעשה טיסת סולו

לשיר:

במוצאי שבת אני אוסף את מור ונוסעים לעדן על המים, שם מתקיים סשן של בוביזמר. חדש לשנינו, אך לחברתה של מור, שהזמינה אותה לשם, זה לא. המקום מלא באנשים שבאו לשיר שירה בציבור, ונראים שמחים ומאושרים. אנחנו מגיעים בדיוק לסיים את "תמיד יחכו לך", ומצטרפים לשירים שלאחר מכן. הפעם הסשן הוא בנושא חיות, ויש מלא שירי חיות, גם אם מאזכרים במרומז, וגם אם השיר הוא מקהלה עליזה, עם סיום מפתיע של הפרח בגני. ממש כיף, והאירוע הבא יהיה ב-12/12, בקיבוץ גבעת חיים מאוחד.

אסף מפסיד:

בוס2, AKA אסף גנדלר, התערב עם סטודנט שלו בבצפר על משהו שקשור למצטרפים לקבוצה מסוימת בפייסבוק, כשעל כל 150 מצטרפים אסף מממן חצי ליטר בירה. בסופו של דבר אחרי שבוע הקבוצה מנתה 10,500 חברים, ואסף רתם את קרלסברג לספק את הבירות (שיווק או מה? ), ואת החלונות הגבוהים בחשמונאים לטובת מיקום האירוע, payback party, שהתקיימה אתמול בלילה. שוב, מזמין את מור לארח לי לחברה, כי הבירה לא תספק אותי. אחרי שעה קלה אנחנו פורשים לפיצה, ואז מתקפלים איש איש למקומו.

באתראה של כמה ימים, מודיע לנו שגיגא על מסיבה. לנו? אנשים שרוצים ויכולים לבוא לדירה שלו, שכן הוא בתקופת מעבר בין שתי שותפות לדירה, ויש לו חדר ריק ומצברוח טוב. הוא גם אמר שיהיה נחמד אם נביא בירות, כי אז, ובכן, יהיו בירות. הוא גם חיפש פלייסטיישן מתנדב, כי אז, ובכן, יהיה גם מה לעשות . אז כל הדברים האלה אורגנו, ליום רביעי, בדיוק היום בו קוקי בתל אביב.

קצת לפני שמונה, קוקי ואני נפגשים. מטיילים קצת בעיר, ואז היא מציעה את הנורמן. נחמד למדי, ואנחנו מתיישבים לדבר וללגום. מדברים על הא, מדברים על דא, טוני הנמר מתקשר לשאול שאלה ולמסור ד"ש, ממשיכים לדבר וללגום.

קצת מאוחר יותר אני מזמין את קוקי למסיבה של שגיגא. באותו הזמן לא ידעתי בדיוק מי יגיע, אבל זה שגיגא, הוא מגניב ביותר. אז הגענו לשם, מביאים כמה בירות (לף בשני צבעים, גרולש) שנקנו בסופר שמתחת לביתו של שגיגא, עולים למעלה, ואומרים שלום לשגיגא, לדני ולעדי. בהמשך מגיע גם עומרק עם הפלייסטיישן והגיטר של הגיטר הירו, ואח"כ מגיעות גם רחלי וטל. בהמשך מגיע גם השליח של דומינוס עם שתיהפיצות שהזמנו, אבל הוא לא נשאר הרבה. בעוד שחלק מהנוכחים מדברים, חלק אחר מקדיש את הזמן למשחקי גיטר הירו. אני שומר על ממוצע מעולה של 0% כישלון . בהמשך נרשמה גם ירידה לבית הוופל – אני הייתי בתפקיד של זה שמסתכל על כל ההזמנות ומצטער שהוא לא הזמין – ואז המסיבה די נגמרה (בכל זאת, כבר אחרי אחת בלילה). עומרק הנחמד מקפיץ אותנו הביתה, הופ! לישון.

עומרק משחק גיטר הירו

שגיגא משחק גיטר הירו

לפני כשלושה שבועות אבא הציע לי סופשבוע באילת בסוויטה שיש לנו בקלאב הוטל. בכיף, לא? אז ארגנתי ארבעה חברים (אריק, ערן, אלון ומור), וקבענו לסופשבוע שהיה ממש עכשיו.
חמישי על הבוקר, מור וערן מגיעים אלי, נוסעים לאסוף את אלון, והופ! נוסעים. התחנה הראשונה היא באר שבע, אחותו של ערן, שאליה אנחנו מביאים את הלפטופ שהיא שכחה בתל אביב. בתמורה, אנחנו מקבלים כריכי חביתה ושקיות שוקו . ממשיכים לאילת, ובערך באחת וחצי מגיעים לקלאב הוטל באילת החמה.
אז מה עושים אחרי שנכנסים למלון? הולכים לים! חוף ציון מקבל אותנו בברכה ובחום, ואנחנו מעבירים שם את הזמן. בערב אנחנו חוזרים לחדר, תוהים על ארוחת ערב מהסופר של המלון, משחקים קצת נו שיט, ותוהים לאן לצאת. בעשר ומשהו בלילה מגיע גם אריק, אנחנו מתארגנים ויוצאים לכיוון המאנקיז, לרקוד ולשתות. אה, ולריב עם המלצרית שחייבה אותנו על 3 בירות יותר מידי.
על הבוקר מארגנים ארוחת בוקר חטופה, והחבר'ה – להוציא את אריק שהולך לצלילת רענון – הולכים שוב לחוף. אני נשאר לנמנם קצת. אריק חוזר, אני והוא הולכים לברביס, אוכלים, אריק הולך לנמנם בעוד שאני קופץ לחוף להגיד שלום לחבר'ה. אני חוזר לחדר כדי לקרוא כמה דברים, ובסופו של דבר החבר'ה חוזרים, וכולם משחקים קלפים. אנחנו קובעים לצאת לאכול בסנטה פה, מזמינים מקומות, ובינתיים משחקים נו שיט. אלון מפסיד באותו ערב שישה משחקים רצופים של נו שיט, כי הוא פתח במלחמה על אריק וערן.
סנטה פה מתגלה כמקום ממש נחמד, עם בעיית זמנים – המנות התחילו להגיע קצת לפני המנה הראשונה. בנוסף, הם לא הפנימו בדיוק את התוספות שהם צריכים להביא, או במקרה של אלון ואריק – הם לא בישלו מספיק בשביל הוול-דאן של אלון, ובשביל המדיום-וול של אריק. אריק, למעשה, החזיר את המנה פעם נוספת עם חתיכת עוף בצבע וורוד, ואז הוא כבר הדגיש שהוא לא רעב – ולא חייבו אותנו על המנה שלו. אני וערן די נהנינו מהאוסובוקו טלה שלנו. לאחר מכן אנחנו מחפשים מקום לצאת, ובסופו של דבר מתגלגלים שוב למאנקיז. אני פורש על ההתחלה, מור קצת אחרי, והחברה חוזרים מאוחר יותר בלילה – כשאני כבר ישן.
שבת בבוקר, ערן ואריק יוצאים מוקדם לצלול. אני קורא קצת ומתגלץ' קצת באייפון-אינטרנט. בכל זאת, זו החופשה הראשונה זה המון זמן (מישהו יכול לתת הערכה?) שאני נוסע בלי הלפטופ שלי. אלון רוצה לעשות אופנוע ים, אבל בגלל תיאום מחירים בכל מתקני הספורט של אילת, הוא לא מוצא מקום זול יותר מ-120 ש"ח ל-10 דקות נסיעה. אז אנחנו מוותרים, ועושים הליכה מטורפת על הטיילת, הלוך ושוב, סתם ככה. אחרי פיצה לצהריים אנחנו חוזרים לבריכה של המלון. אחרי הבריכה אנחנו מתארגנים, ובחמש וחצי, ככה, אנחנו כבר בדרכינו חזרה – לא לפני שעוצרים לשתות קפה במצפה רמון.

יום ראשון, וסוף סוף אחרי המון המון זמן – נירה, חברה של עמיה, מתחתנת. היא הייתה מאורסת המוני חודשים, כפי ששמעתי, ובחתונה הושקע תכנון קפדני. התוצאה הייתה יפהפיה, כולל מישהו שניגן בשופר בהגעה לחופה. לצורך העניין נסענו לחצר המלכה בצומת כנות, פגשנו קצת אנשים שעמיה מכירה ונהנינו. רב שנון השיא את הזוג – ואז מתחילים הריקודים. החתונה – חצי דתית וחצי חילונית, כך שעד המנה העיקרית רחבת הריקודים הופרדה ל-2 איזורים, גברים ונשים, וכל צד עשה שמח לקולו של אברהם פריד, ואח"כ, לקולו של אייל גולן ושות'. בשלישי ורביעי שגיש חברי ורעי, הרכש החדש של דקס ותל אביבי לעת מצוא, התארח וישן אצלי – שכן לחזור לבאר שבע כל יום זה לא פונקציה. אז בשלישי הלכנו לפליים, לערב של 1+1, ברביעי שגיא יוצא ואני הולך לנוח מוקדם, והכל טוב ויפה. איפשהו במהלך השבוע עלתה לאוויר רשת חברתית שעשיתי הרבה עבורה, EveryOne. קצת חבל שאני לא נהנה מספורט כמו מלבנות רשתות חברתיות, אבל נו שוין. אגב, Ynet פרסמו כתבה עם סקירה על רשתות חברתיות, ודקס נמצאים שם עם 4 קישורים (3 רשתות חברתיות: בוא'נה לצעירים, קפה דה-מרקר לעסקים ודקס שהיה כאן מזמן – וגם קישור למיימיוזיק של קוקה קולה). אפרופו מיימיוזיק – קיבלנו כרטיסים לכפר המוזיקה למשרד, ולא הלכנו. עמיה גם רצתה ללכת להופעות ביום חמישי, וגם לשם לא הצלחנו להגיע. עזבו, ישביטורנט :/ בחמישי הצלחנו לעורר דיון מעניין, אני ושני השגיא, כשישבנו בבית קפה וסיימנו עם חשבון של 76 ש"ח, ושלושתינו שלפנו כרטיסי אשראי. מי משלם את השקל הנוסף? המלצר שלקח את המגשית עם הכרטיסים לא היה מוטרד, אבל המלצרית שהעבירה את הכרטיסים בקופה כבר שאלה אותו מי משלם וכמה, והוא אמר "קחי מהכרטיס עם הציור הכחול (הכרטיס שלי – יש עליו ציור של מזל דלי). שגיא מעוז התחיל לפתח תיאוריות שלא כדאי להזמין כרטיסים יפים כאלה כי הם בולטים, אך בסופו של דבר הוא יצא חומוס – בין הכרטיס עם הציור שלי, והכרטיס עם ה"חבר" של שגיש – הוא קיבל את השקל הנוסף. ויי זמיר לו.

אתמול קיימה בובי את מסיבת יום הולדתה ה-16 בביתה בכפר גנים (פתח תקווה). היו חברות טובות שלה, היה אבא שהכין בשר על האש, היו כיבודים כאלה ואחרים, היה דיג'יי (לא משהו, אבל דיל טוב ) והיה אבסולוטלי פאן. מכיוון שמדובר בבית דתי וחברות דתיות, עד ל-10 דקות לפני שעזבנו הייתי שם הבן היחידי, וגם אז הגיעו רק שניים. אבל עשה רושם שהבנות נהנו לרקוד לצלילי המוזיקה, שהאוכל היה טוב, ובכלל – היה שמח. אז שמחנו גם אנחנו. יצאנו משם בסביבות 23:00 ונסענו לכיוון ביתו של ברק, באלקנה. אוף, שונא לסוע בכיוונים של כפרים ערביים, כבישים חסומים, ישובים עם מחסומים וכו'. אבל ברק איש טוב, וחברים שלו אנשים טובים כולם – ועמדנו בחוץ ודיברנו והכל היה נחמד. בשעה 01:15 התחלנו את דרכינו חזרה, שלקחה כחצי שעה. מסתבר שלא הלכתי לישון הכי מאוחר מבחינת עובדי [dex], שגיא יצא מתל אביב בארבע לפנות בוקר, אחרי שבילה במועדון כזה או אחר, ואפילו התנסה בתקלוט. יונתן עמל קשות כדי להעלות גירסה חדשה – והרבה יותר מהירה – של קפה דה-מרקר. — * יצא לי להכיר את מרים, בת דודתה של עמיה, כבובי. זה הכינוי שלה במשפחה, וכל התייחסות אליה בשמה מעורר אצלי תהיות. אבל נו שוין, לכל איש יש שם…

אריק חזר לסופשבוע, אחרי שבועיים בבה"ד 1. הוא יצא עוד יותר חנון ממה שהוא אמור להיות, כשאמר שהוא חוזר הביתה באינטרוואלים. לונורא, ממשיכים לסוע ואוספים את ערן, ואז את רחלי של ערן, ומגיעים בשעה 23:10, כשהערן ואריק היו אמורים להיות שם כבר ב-22:00, לעזור לארגן דברים. לונורא, נחמד שם, הד'ג'יי משמיע מוזיקה נחמדה, הפלייסטיישן עובד עם משחק כדורגל כלשהו, הברמנים עומדים מאחורי הבר, אני יושב לדבר עם רחלי על זהירות בדרכים, והכל טוב ויפה. בשלב מסויים ערן כועס שאני ורחלי לא רוקדים, אז אנחנו מטפלים גם בזה. המסיבה מתקדמת, הרבה אנשים מגיעים (לפי ההערכות היו שם כ-110 איש), שותים, רוקדים ומבלים, המוזיקה מרקידה את כולם – שוטר מגיע. מסתבר שהשכנים התלוננו על רעש, למרות שאין שכנים קרובים למדי. החלשנו מעט את המוזיקה – אבל גם ככה נגמר המומנט של הריקודים – אנשים התחילו להקיא, להתרסק על המחצלות והכיסאות, וללכת. איפשהו באמצע המסיבה קיבלתי לידי את המפתחות של הגלנסקימוביל – האוטו של אריק. הוא שתה, ערן שתה, רחלי שתתה, ורק אני שילמתי 25 ש"ח למסיבה על אלכוהול חופשי כדי לטחון קולה ומים. טוב, שתיתי קצת בהתחלה, אבל קצת פחות כיף לרקוד ככה.אה, וגם פגשתי את שרון, שהייתה איתי בכיתה בתיכון. בערך בשעה 4:00 התחלנו את המסע חזרה הביתה. אני נוהג, אריק ישן לידי, מאחורינו ערן ורחלי חצי ערים וחצי – לא, נוסעים לתל אביב. מוריד את ערן ורחלי, ונשאר עם אריק הישן באוטו. עכשיו מגיע הקטע שמזכיר לי למה אני משלם 612 ש"ח כל חודש על חניה – הגעתי לסביבה של אריק, ליד הדיזנגוף סנטר, והסתובבתי סביב התחת של עצמי עד שמצאתי חניה. אילו לאוטו לא היה בגאז', בכלל, הייתה חניה ברחוב של אריק. אבל לאאאאא, החניה הייתה רחוקה, ועד שהגעתי אליה כמעט יצאה דעתי. סיימתי את הבילוי עם כוס קפה בסגפרדו, והלכתי הביתה.

יום רביעי בערב, אני מסיים לעבוד ומדבר עם ערן. הבחור שמע שעכשיו מתקיימים אירועי יום הסטודנט בבר אילן, והוא תוהה אם אני רוצה לבוא. אני מודה, יכולתי להיות נלהב יותר, ובדיוק יומיים לפני קיבלתי בדואר כרטיס כניסה חינם (לסטודנטים. אורחים שילמו 50 ש"ח), אז למה לא. צרפנו את עמיה, שבדיוק חזרה מירושלים, ונסענו לכיוון בר אילן (לא לפני שראיתי שאבא קיבל מתנה נחמדה – טלויזיה 60 אינץ' גדולה ונחמדה). הגענו ומסתבר שפיספסנו את ההופעה של מרגול, שהייתה בצהריים (אוי ), ואת ההופעה של סינרגיה, וגם את הפתיחה של ברי סחרוף. אבל המוזיקה של מר סחרוף הייתה נחמדה, והוא העלה על הבמה את סטודנט החיים עברי לידר, לקוויקי של 5 שירים וגמרנו, ואחריו הייתה פאוזה. כולם מתקרבים לבמה, המתח מתחיל לעלות, וקצת אחרי 10 עולים על הבמה יו"ר חברת בשן (שהפיקה את הערב) ויו"ר אגודת הסטודנטים של בר אילן, איתמר דוננפלד (ניסוי גוגל), ואחריהם עולה על הבמה ארצי, שלמה ארצי. הופעה נחמדה, במהלכה אני זוכה לשיחה משחקן העבר ניר ש, רואה את איתי ברנר, את אלי פרנסה, ומדבר עם ארקדי ודוד. סוגרים את הערב בנסיעה הביתה, והכל טוב ויפה.

בשבוע שעבר נערכה מסיבה על הגג שלי (…) בלה בלה בלה (…) נמרוד ביקש לכתוב על האירוע בפוסט אורח כאן (…). אגב, כל התמונות צולמו ע"י נעמן סער. ההכנות: יום רביעי שלפני המסיבה (16.5.07) מיה הצטרפה אלי לגג של איתי למלאכת ניקוי וייבוש הביצות. למי שלא הכיר את הגג של איתי עד המסיבה, אספר כי לתאר את המצב כהזנחה זה אנדרסטיימנט. במשך כשלוש שעות מיה ואני הזזנו עשרות חפצים שונים ומשונים מהגג אל המחסן, גזמנו את העלים המתים מעשרות העציצים, טיאטאנו, שטפנו ונגבנו. איסוף האשפה שלאחר מכן הסתכם בשתי שקיות אשפה רגילות ועוד שתי יוטה ענקיות שרואים בדרך כלל בקיבוצים ובשדות. הזמנות: עוד לפני שהחלטתי על מתכונת יום ההולדת כבר חככתי בדעתי לגבי ההזמנות. במקומותינו נהוג להזמין אנשים למסיבות באמצעות אי-מייל ואס.אמ.אס, כאשר השיטה משלוח דואר בצורה הפשוטה באמצעות בול, מעטפה ודוור כבר נדחקה הצידה ומשתמשים בה רק להזמנות לחתונות, בריתות או בר-מצוות, כאילו שהדואר במעטפה שמור לאיזו פינה יהודית-בעלת-ביתית-עבשה. החלטתי שאין זה ראוי וכדאי להתחיל בשינוי ולהפוך את ההזמנה בדואר למשהו שיהלום גם אירועים צעירים רווי אלכוהול. כחלק מהיותי חייל שבוז בשירות סדיר ניסיתי למצוא דרך לעשוק את הצבא ולהוציא את הדואר על חשבון צה"ל. כאשר חיפשתי את הפקודות הרלוואנטיות גיליתי להפתעתי כי לא רק שמותר לחייל לשלוח כמה דברי דואר שהוא רוצה באמצעות ועל חשבון צה"ל אלא חובה עליו לעשות זאת. כנראה שבשנות ה-50, בתקופה שכל דבר דואר היה עובר דרך הצנזורה הצבאית מחשש לפגיעה בביטחון המדינה ועבירות ביטחון שדה, ניסו קברינטי הצבא למנוע מהחיילים להוציא דואר אל האזרחות באופן עצמאי. מאז שכחו לעדכן את הפקודות ולמרות שהבן-אדם היחיד שרואה בצה"ל את הדואר שלי זו הפקידה של הרס"ר שמעבירה אותו מייד אל סניף הדואר הקרוב, חובה עלי לשלוח דואר באמצעות הצבא. גיליתי כי לפני שנה בערך דווח ב"במחנה" על חייל שננזף על ידי מפקדו כי שלח דואר אזרחי לבד ולא דרך הצבא. התגובות למשלוח הדואר היו מעורבות; אלה שהספיקו להשתחרר נלחצו מהחותמת הצבאית ואלה שעדיין בצבא או כלל לא גוייסו מצאו עצמם משועשעים מן העניין. רצף האירועים: השעה למסיבה נקבעה ב-16:00 אחר הצהריים. השמועות זמזמו שמסיבות בשישי בצהריים זה הטרנד החם עכשיו, ומדי פעם אני משתדל להיות אופנתי. הרבה אנשים לא היו סגורים על השעה, כך שקיבלתי הרבה טלפונים בנוגע לשעה. הטעות המרכזית שעשיתי עם השעה הייתה שבזמן ההזמנה העבודה שלמסיבות אנשים מגיעים חצי שעה או שלושת רבעי שעה אחרי הזמן הנקוב פרחה ממוחי וכך מצאתי את עצמי עומד ב16:00 עם עשרה איש סביבי כשאנחנו עוד מנסים לתלות את העציצים ממולאי הבמבה והבייגלה על קורות הסככה ללא הסוכך. בסביבות 17:00 המסיבה כבר התמלאה ואנשים טובים התחילו למלא את הגג. המתנות הוכנסו אל תוך כלוב ציפורים שיצא משימוש בו נתלתה ברבי והתרומות לקרן האייפוד הוכנסו אל תוך קופסא שניסתה להתחפש לקופת צדקה בעיצוב עכשווי. לרשות המוזמנים עמד שולחן שכלל חבית 5 ליטר של גולדסטאר, וודקה סמירנוף מהמקפיא, פונץ' תות-שדה-קוניאק-יין-לבן-וסודה ממתכון של סבתא שלי שתיבדל"א ומגוון שתייה קלה שנגמרה מהר מדי. על יד השולחן היה כלי מתכת מלא קרח ובקבוקי חצי ליטר של טובורג רד-לייבל. היו שני אורחים שהפסדתי תקשורת איכותית איתם עקב הגעתם לאחר השעה 18:00, שעה שבה הייתי שתוי לגמרי, ועל כן הסליחה עמכם מיטל ויונתן. עקב העובדה שהמעגל החברתי שלי הוא ערב רב של חברים וידידות ממעגלים שונים (צבא, נוער מרצ, אינטרנט, חברים שהכרתי דרך חברים) היה מספר בלתי מבוטל של אנשים שלא הכירו אחד את השני. אומנם כפי שקורה במדינתו הקטנה ובתיאורית שש הדרגות של ההפרדה אנשים גילו שהם מכירים אחד את השני ממעגלים אחרים, אבל בכל זאת ניסיתי להכיר בין אנשים כדי שתהיה אווירה יותר נעימה. אחד הדברים שסייע לזה היה המשחקייה שפתחנו בעצתה של מיה, שכללה מגוון משחקי שולחן ומשחקי קלפים.

הייתה לנו גם חבורת מבוגרים במסיבה שהסתדרה די טוב; אייל ודנה, עידו שהגיע מברלין בדיוק בזמן ליום הולדת, יהונתן יוסף קלינגר שקרא ספר של ויטגנשטיין שנראה ממש מגניב עם הערות של אלן טורינג, תומר ליכטש שהוסיף נופך תרבותי והתאכזב שלא היה וויסקי. לצערי הרב היו עוד שתי מבוגרות שלא הגיעו, אחת הבריזה והתקשרה להתנצל למחרת והשנייה הייתה צריכה לבקר את ההורים.

בערך בשעה 18:00 הבנתי שאני שתוי לגמרי. לא הרגשתי את הגוף שלי זז, הוא פשוט התנועע. זה היה דומה לריחוף. שיווי המשקל שלי לא היה בשיאו בלשון המעטה, צחקתי המון והמוזיקה התערבבה לי עם המילים שאנשים אמרו. ב-18:30 פניתי לעבר המדרגות ואז נרשמה תקרית ההקאה המביכה. נשאלת השאלה, על מה ולמה המבוכה? הרבה אנשים מקיאים משתיית אלכוהול. העניין שהוא שעד היום ראיתי בעצמי מודל לחיקוי בכל הנוגע לשתייה, אפילו ניסיתי לפתח לעצמי תדמית של "יקה של אלכוהול". היו לי כללי שתייה ברורים: תמיד על בטן מלאה, תמיד עם מרווחים בין המשקאות ותמיד תוך כדי שאני מדלל את אחוז האלכוהול בדם על ידי שתייה של מים ומשקאות קלים. כל הכללים האלה איבדו תוקף במסיבה; שתיתי על בטן ריקה *לגמרי*, בשרשרת ובלי לגימת שום משקה שהוא לא אלכוהולי. הזיכרון של תחושת ההקאה היה מאוד מעומעם אצלי מכיוון שהפעם האחרונה שהקאתי הייתה בכיתה ח' אחרי שקיבלתי קלקול בקפה colors בנווה-אביבים (ומאז אני מחרים את הבני-זונות). ההקאה הנוכחית תישאר צרובה אצלי בזיכרון עוד הרבה זמן, גם בגלל הבושה שהקאתי כי לא שתיתי נכון מה שיכול להעיד על קיבולת אלכוהול לא גבוהה וגם כי זה היה כל-כך מגעיל שלא סביר שאשכח את זה בזמן הקרוב. לאחר שהקאתי איתי ומיה סחבו אותי למטה בזמן שאני יורד במדרגות כשאני יושב על התחת, הלבישו אותי בבגדים נקיים והכניסו אותי למיטה. השמועות אומרות שהקאתי עוד אחר כך ושחלק מהאנשים במסיבה ניסו לתקשר איתי, אבל אני לא זוכר מזה דבר. התעוררתי ב-7:00 בבוקר במיטה של איתי ואחרי שהתאזנתי קצת נסעתי הביתה. בחניון ברח' גרוזנברג שעשע אותי לראות שהרכב היחיד שעמד שם היה הרכב שלי. לסיכום: הייתה מסיבה טובה, נהנתי מאוד ואני מקווה שגם אתם. נתראה בשנה הבאה. תודות: המסיבה הזאת התקיימה ויצאה לפועל תודות להרבה מאוד אנשים טובים שנתנו כתף. ברשימות מסוג זה נהוג להתחיל בכך שמקוצר היריעה אין זמן לציין את כולם, מה שדי מעצבן כי איכשהו תמיד שוכחים אנשים שבלעדיהם האירוע לא היה יכול להתקיים, אז בוא ננסה לציין את כולם: לאיתי ועמיה שפרט לכך שנידבו את הגג גם עזרו ביום האירוע בסחיבות וסידור (והקריבו את המיטה שלהם אחרי שהקאתי ואיבדתי את ההכרה), לנועם הדוגמן שגם הביא יחד איתו את הבמבה-ביסלי וגם עזר למיה לתלות את העציצים, ליובל המבולבל שהגיע שעה לפני הזמן ועזר בכל מה שהיה צריך, לעמית ("קשה להאמין") לוונטל שתלה את סוכריות הטופי, לאחותי המקסימה כרמל שעזרה בבניית רשימת השירים ובעיצוב, ליותם הגנן השרירי מהשרון שהשאיל לנו את המחצלות, למורג שלקח על עצמו את ארגון ה-car polling מחיפה והביא שקיות קרח אחרי שקיבל התראה בדקה ה-89, ולאחרונה והחשובה מכולם – מיה האחת והיחידה, שסבלה מהנטייה שלי להילחץ לפני אירועים, השתתפה במלאכת ניקוי וייבוש הביצות על הגג, הרכיבה את הפלייליסט בייסורים רבים, השיגה את המחצלות מיותם, , דאגה לשמור על הסדר והארגון, כיהנה כיו"ר קרן האייפוד, טיפלה בי אחרי ובמקביל להקאות וידעה לאזן אותי כשהיה צריך. אם הייתי מיישם את כל ההצעות שלה ולא רק 90% מהן אולי השתייה הקלה לא הייתה נגמרת כל-כך מהר, מצד שני זה אומר שהיינו שמים על השולחן מפה של ארץ-ישראל עם סימון של הקו הירוק כאקט מחאה פוליטי. אוהב אותך עד אין קץ. —

* איתי ניאות לבקשתי והסכים ברוחב לב ונדיבות אין סופית לארח את מסיבת יום ההולדת 21 וחודש שלי. כמובן שהנדיבות לא הסתיימה שם, והוא גם עזר, סייע ותמך בהכנות, בסחיבות, בסידור ובניקיון.

יום העצמאות 2007, ישראל בת 59. אני מנסה בכוח לשכנע את עמיה לבוא לכיכר רבין. היא, ביגון שכזה, אומרת לכל מי שהיא מדברת איתו שהיא הולכת לשירה בציבור בכיכר. אנחנו מתחילים במסיבה מוקדמת אצל משה, שהיה פעם הברמן בבועה, שאסף אצלו מספר אנשים. יצאנו משם בתשע וחצי לכיוון הכיכר, ואת סוף הדרך עשינו בריצה, כי הזיקוקים כבר התחילו.

בכיכר רקדנו את נשמתנו החוצה, מסתבר, במשך כ-3 שעות. בתחילה לבד, ואז הצטרפנו לשלושה סטודנטים חביבים (אלעד, חן ורונית?), ואלינו הצטרפו עוד הרבה אנשים, במעגל הורה איימתני ומקסים ליאור דפק הופעה אחרי העבודה, חיכה לשווא למופע זיקוקין נוסף, והלך הביתה בלי לרקוד בכלל, הפארש.

משם, בגלל שקיבלתי SMS מנדב הברמן בפליים, הלכנו לכיוון הנ"ל. לצערי, לא יכולתי להסתכל על הבחורה שעינטזה על הבר, שכן הייתה זו אחותי ושותפתה לדירה. אפילו הבאנו לשם את ליקר האתרוגים שעמיה קיבלה ליומולדת, ומסתבר שרק אנחנו חושבים שהוא חזק – עבור כל השאר בין 60% ל-70% אלכוהול זה כלום.