כחלק מחגיגות יום ההולדת שלי השנה (כפי שסופר כבר), לקחה אותי אורית להקרנה של נאום המלך בסינמה סיטי, ולא סתם – באולם ה-VIP. נתחיל מהסוף: נהניתי מאוד. מאוד. מהסרט, מהאווירה, מאורית. מאוד.

הגענו יחסית מוקדם לסינמה סיטי, כי העדפנו להסתובב שם חסרי מעש מלחפש חניה ל-20 דקות במרכז תל אביב, שזה שיקול די הגיוני. אז הסתובבנו בין הדוכנים, והסתובבנו שוב, והלכנו לשירותים, ועוד סיבוב. ואז עלינו למעלה, לחכות ליד חדר ה-VIP, וחיכינו, וחיכינו, וחיכינו. לבסוף פתחו את הכניסה, והלכנו לנו לאכול מיני-פשטידות, פרעצלים וקינוחונים, ולשתות מה שרק אפשר ונחמד. אני חייב להודות, אני לא יודע מה היכה בי, אבל רבע שעה לאחר תחילת הזלילה נפגעתי בבטני (אני מנחש שמהיין). אני לא רוצה להאשים אף אחד, באמת שלא, בעיקר כי אף אחד אחר לא הראה סימנים של מכאוב או חולי, אז סבלתי בשקט, הלכתי קצת לשירותים, שתיתי קולה, ואחרי 15 דקות ארוכות חזרתי לשבת מול אורית, ללגום מיץ תפוזים ולתהות מה אנחנו מכניסים איתנו לסרט. אתם יודעים, כי אפשר.

הסרט עצמו היה מדהים. משחק מעולה, דמבלדור (מייקל גמבון) בהופעת אורח, סיפור ממש יפה. נהניתי מהמילים עצמן כמו שמזמן לא נהניתי ממילים. באמת. האנגלית הבריטית הגבוהה הייתה לי לעונג (מילה כמו sublime, לדוגמה. איזה יופי!), הגינונים עליהם הם מדברים היו משעשעים, והסיפור, הווו, הסיפור.

בתור בן של בריטי (ומי שבעצמו רוצה דרכון כזה), לא היה לי מושג שזה אכן הסיפור. אני מניח שהסקרנות שלי הובילה אותי בעיקר להיסטוריה של ארה"ב, ופחות להיסטוריה של אנגליה (או ארץ ישראל, למען האמת), וכששאלה אותי אורית לגבי האותנתיות של הסיפור, לא יכולתי לספק תשובה טובה – עד שלא הגעתי הביתה וחקרתי קצת. בסופו של דבר גיליתי סיפור יפהפה, שהוצג בצורה מעולה בסרט. ואני מאחל לו המון הצלחה באוסקר!

מאז שנתתי לאורית הרשאות על תכנון אירועי היומולדת שלי, המצב רק השתפר. פתאום דברים קורים, אירועים מיתכננים, זימונים נשלחים, ודברים קורים. אתמול, לדוגמה, קיבלתי מסג' מפנק בספא של חמי געש, ואח"כ עוד היינו קצת בבריכות במקום (אגב, בשבת המקום מלא. מפוצץ. כמעט מוריד את החשק להיכנס לבריכות).

הפינוק הקודם היה הופעה של עדי אשכנזי בצוותא, לפני כשבוע. גם זה היה כיף מאוד, ועדי – על אף ואולי גם בזכות ההריון שלה – מצחיקה מאוד.

הערב אנחנו צפויים להגיע להקרנה של נאום המלך (The King's Speech) באחד מאולמות ה-VIP של סינמה סיטי, וצריך להיות ממש כיף!

באותו היום הייתי עם אורית במתחם יס פלאנט ברמת גן (פעם ראשונה שלי במתחם החדש), כדי לראות את סרטו החדש של אבי נשר – פעם הייתי (ויקיפדיה, IMDb). אם לקפוץ ישר לשורה התחתונה – נהניתי, אפילו נהניתי מאוד.
אני אקח מויקיפדיה את תיאור הסרט בשני משפטים וחצי, כי אני יכול למרות תיאור וויקיפדיה עושה עבודת תמצות טובה למדי:

עלילת הסרט, למעט סצנות הפתיחה והסיום, מתרחשת בחיפה במהלך חודש אחד בקיץ 1968. קשר מיוחד נרקם בין אריק (תובל שפיר), נער בן 15, ובין יעקב ברייד (אדיר מילר), שדכן מצולק, רווק וניצול השואה. ברייד ואביו של אריק, יוז'י (דב נבון), היו חברי ילדות ברומניה, וברייד מציע לאריק, החובב ספרות בלשית, עבודה לקיץ: לבלוש אחר משודכים ולגייס לקוחות. משרדו של ברייד שוכן בעיר התחתית של חיפה, בפסג' של בית קולנוע השייך לשבעה גמדים בני משפחה אחת ממוצא רומני, ששרדו את אושוויץ משום שיוזף מנגלה ערך בהם ניסויים.

במאי הסרט, אבי נשר, לא זר לי. אמנם לא צפיתי בסרטו דיזנגוף 99 (ויש לי חבר שגר בכתובת הזו ממש! אבל הסרט בכלל צולם בגבעתיים), אבל צפיתי עוד בבסיס בסוף העולם שמאלה, וגם ב-הסודות, סרט שאף השתתפתי (עד היום אני מוכן להישבע שרואים אותי לשבריר שניה) בקליפ של שיר הנושא, הוסודות של דנה עדיני.
אני מוכן גם להעיד שאני לא מתעב סרטים ישראליים, למרות שהייתי רוצה לראות קצת יותר מסיפורי אהבה וכאב – בלשים, פיצוצים וכאלה. את אהבה קולומביאנית ראינו במקום גמר גביע העולם בכדורגל לאחרונה, וגם די טחנו אותו בארה"ב בקיץ שעבר, ברמה של הקרנה פעם בשבוע. אותם אנשים – אותו הסרט.

מבחינת השחקנים, היה לי ממש כיף. אני אוהב שמות גדולים כמו אדיר מילר, מיה דגן, דב נבון, דרור קרן, ירדן בר כוכבא וכו'. גם אלי יצפאן, שבדרך כלל אני לא אוהב אותו ואת החיקויים שלו, היה נסבל – אולי כי היה ממש יחסית מעט על המסך. הציפיה שלי מהדמויות האלה הייתה קומדיה, כי משם אני מכיר אותן. מאדיר מילר בכלל אפשר לצפות לדמות קומית – אבל הוא עושה בסרט הזה דמות כ"כ אותנטית ויפה, שזה ממש כיף לצפות בו, במבטא שהוא עושה, ובהתנהגות שלו. היי, אולי אפשר ללמוד מהדמות שלו דבר או שניים.

אם אפשר, אני רוצה מילה קטנה על הזמנת הכרטיסים באינטרנט – ובלי לדבר על עמלת הכרטיס המגוכחת הזו – מי קבע שאני לא יכול להזמין מקום בשורה ולהשאיר שם מושב אחד? יש שורה הגונה, ונשארו בה שלושה מקומות, ואני רוצה להזמין מקום לי ולזוגתי, אבל לא, אני צריך להחליף שעת הקרנה, להחליף בית קולנוע או חס וחלילה להחליף לשורה נחותה ו/או להחליף סרט, אבל לא יכול לשבת שם? זה מגוחך!

יונתן כתב פוסט בו הוא מספר בקצרה על כך שא.ל.י.ס ("אגודה השומרת ומגנה על זכויות יוצרים סינמטוגרפיות (קולנועיות) וטלוויזיוניות" – כך כתוב באתרם) תובעת שלושה חברים בצוות התרגום Qsubs ודורשת פיצוי של מיליון ש"ח מכל אחד, על הפרת זכויות יוצרים, שכן הם פרסמו להורדה כתוביות לפי "תרגום משמיעה" לסדרות וסרטים שונים. יונתן, כמוני, לא נכנס לדיון משפטי בעניין, כמו המגיבים על הכתבה הנ"ל ב-Ynet, אבל הוא כן זולג הצידה, לדעתי, על הפס של תביעות של אולפנים נגד משתפי קבצים.

הנה פיסקה קצת תלושה, לדעתי, שיונתן כתב:

האינטרנט משנה את הקהילות שלנו וגם את הדרך שבה אנחנו צורכים מוצרים. חברות המדיה עוד לא הבינו איך למכור את התוכן שלהם באמצעות הרשת.
הם נוקטים בגישה אלימה מאוד נגד הקדמה שהרשת מציעה בתקווה שהם יצליחו לעצור את התמוטטות המודל העיסקי המיושן שלהם. מבחינתם, שהאינטרנט יעלם ונחזור לטלויזיה ולעיתון. את זה הם מכירים.

העניין הוא, שחברות המדיה כן מבינות, או מתחילות להבין, אבל לא בישראל. צר לי להיות הקפיטליסט כאן (טוב, לא צר לי ), אבל במקום מושבי הנוכחי בארה"ב, אני יכול להיכנס לאתרים של חברות המדיה השונות ולראות פרקים מסדרות שונות, פרקים בני מספר ימים, זמינים לצפיה מתי שאני מחליט לראות. באתר של קמעונאית האינטרנט הגדולה אמזון אני יכול לרכוש פרקים של סדרות או סרטים בפורמט דיגיטלי, ולראות אותם בעזרת החיבור המהיר לאינטרנט. בתשלום של 99 סנט אני יכול להוריד שירים מ-iTunes, וזה התהליך הכי פשוט בשבילי – מפעיל את התוכנה שמנגנת את המוזיקה על המחשב שלי ומסנכרנת לי את ה-iPhone, לוחץ על כפתור החנות, בוחר או מחפש שיר, ומוריד אותו. אני יכול לשכור או לקנות ב-iTunes סרטים בפורמט דיגיטלי, כי, בואו נודה בזה, למה אני צריך לקנות DVD שלם כשכל מה שאני רוצה זה צפייה אחת? ועוד לא דיברתי בכלל על נטפליקס.

חברות המדיה מנסות לתעל את הקידמה כדי להרוויח כסף בדרכים יצירתיות יותר, שיקלו על הצרכנים לצרוך את התכנים, כשבדרך יש להם רגולציה ותשלומים של זכויות יוצרים, עיינו ערך פנדורה, שסגרה את שעריה לגולשים מחוץ לארה"ב. יונתן צודק כשהוא אומר שהאולפנים רוצים את המיליונים שלנו, ולא רק "להראות להם", לאותם שלושה שהם הצליחו לתפוס הפעם. מבחינתי, אין לי בעיה לשלם מידי פעם על תכנים ששווים את זה, אם אני לא צריך לעבור מדורי גיהנום בשביל להשיג את התוכן.

לסיכום, ישנו קינוח של רשימת עשה ואל תעשה:

לא הולכים יותר לקולנוע אמריקאי. גם ככה בילוי בקולנוע עולה 35 ש"ח בבסיס (+4 ש"ח להזמנה במענה קולי + 30 ש"ח קולה ופופקורן), עדיף ללכת לסרטים מתוצרת ישראלית ולעודד את התעשיה המקומית במקום לשלוח את הכסף לחתולים השמנים בהוליווד.

קולנוע זו חוויה, ולפעמים כיף לחוות אותה. יודע כל הורה שרואה את ההצגה של שבת ב-11 בבוקר, שלפעמים זה מחוייב המציאות. אגב, יונתן עלה על זה – בילוי בקולנוע – זה בהחלט סוג של בילוי. אני לא מבין איך היה פה מעבר מהיר לכך שעדיף ללכת לסרטים מתוצרת ישראלית, כי אם אני מחפש סרטי אקשן ופיצוצים, אני לא בטוח שהשוק הישראלי מדבר אלי. אפרופו זה – מה נסגר עם זה שאין בישראל סדרה בלשית (סטייל CSI, מחשבות פליליות, המפענת, בוסטון ליגל, חוק וסדר על כל סדרות הבנות שלה), כזו שמתרכזת בפיענוח פשעים, לא בחייו הפרטיים של הבלש או המחלקה?

לא קונים חבילות כבלים / לויין יקרות ומורידים סדרות מהביטורנט.

הופה הופה! יונתן מעודד הורדה לא חוקית של תכנים. מעניין אם הוא הוסיף גם קישור לאתרי ההורדות המועדפים עליו אני חייב לציין שאם הייתי יכול, הייתי משיג לעצמי מכשיר Yes Max. זה אחד הדברים הכי נדרשים בעולם של היום, וטוב שהוא הגיע לישראל עשור אחרי שיצא הטיבו בארה"ב.

אפשר גם לבטל את הכבלים ואת הלויין ולקנות את הממיר הדיגיטלי בעלות חד פעמים בסניפי חברת הדואר ובכך לחסוך כ 2400 ש"ח בשנה!!

אפשר, כן. אבל אם אנחנו רוצים להמשיך לצרוך סדרות טלויזיה שאינן בערוצים הפתוחים בלבד, לא כדאי.

אם ממש אכפת לכם, אפשר לשלוח את הפוסט הזה לחברים שלכם בפייסבוק כדי שגם הם יצטרפו לחרם נגד תאגידי המדיה המרושעים.

כן, אפשר. הפצה ויראלית זה יופי טופי, תראו אותי, גם אני כתבתי פוסט תגובה ליונתן, דבר ראשון על הבוקר. אגב, אם התאגידים מרושעים, למה אנחנו רוצים לראות את התכנים המתורגמים שלהם?

אחרי טיסת בוקר – כל כך בוקר, שאחרי הטיסה שאורכה היה כמעט שעתיים, ועוד נשארנו לפטפט בהאנגר, כשחזרנו לדירה היה רק 11 – מצאתי את עצמי ביום גשום, ועם המון זמן פנוי. אז קצת למדתי לקראת המבחן בע"פ, עם הדפים שיש לי פה (צריך לשנן גבהים של סוגי מרחבים אוויריים וללמוד משהו שראשי התיבות שלו הם ATOMATO FLAMES FLAPS), ואז החלטתי שאני הולך לראות סרט שרציתי לראות כבר כמה וכמה חודשים טובים – הארי פוטר והנסיך חצוי הדם.

אוטובוס אחד לתחנת רכבת, אוטובוס נוסף למרכז וושינגטוניאן, ואני שם. דבר ראשון אני צריך לטפל בעודף, כי לא היו לי מספיק מטבעות כדי לחזור באוטובוס (נסיעה עולה 1.35, ואין עודף), אז אני נכנס לסטארבקס, מבקש גרנדה לאטה, ומשלם עם שטר של 50. הבחור אומר לי "i don't think i have a change for that", ואז אומר לי "don't worry buddy", ולפני שאני מבין, יש לי קפה בחינם.

Ron & Hermione, מהבלוג fuckyeahemmawatson

משם אני ממשיך לקולנוע, ונכנס לאיזור האולמות כדי לקנות פופקורן ושתיה (בקומבו שסוף סוף נותן לי עודף), ומשם ממשיך לסרט. אני לא זוכר כ"כ את הספר, אבל, בסרט בקושי התעמקו, לדעתי, בנסיך חצוי הדם כנושא, והעלילה הייתה ממש בהתמקדות על האנשים עצמם – וזה ניכר לעיתים גם בצילום. מעבר לזה נחמד לראות מערכות יחסים מתפתחות. והסוף, אוי, הסוף

משם המשכתי להסתובב בוושינגטוניאן, שוב שתיתי קפה, והגעתי לחנות של Barnes & Noble שם קניתי שני ספרים (U.S. History For Dummies ואת Stick and Rudder: An Explanation of the Art of Flying – שזה ספר ששאול המליץ אחרי שטייס כלשהו המליץ עליו. זה ספר שנכתב בשנות השישים, עדיין רלוונטי, ומספר איך מטוס טס הלכה למעשה), ומשם באוטובוסים חזרה לדירה. אכן, יום טוב למדי!

כשאובמה אמר אתמול:

The Holy Bible tells us:  Blessed are the peacemakers, for they shall be called sons of God

רק אני חיכיתי שהוא ימשיך עם:

And I will strike down upon thee with great vengeance and furious anger those who attempt to poison and destroy my brothers. And you will know I am the Lord when I lay my vengeance upon you

הו וול.

(וכי הפוסט הזה נכתב אחרי מייל אליו, קישור לפוסט של האדם הסביר, האזרח נמרוד, שני הסנט שלו על נאום אובמה)

אתמול הייתי בקולנוע מזה הרבה זמן, קולנוע חן בכיכר דיזנגוף. שגיש הזמין את שגיגא ואותי לראות את מלאכים ושדים, החדש של דן בראון עם טום הנקס ואיילת זורר. זהירות, סביר להניח שיכיל ספויילרים. מצד שני, גם לי היה ספויילר די גדול – קראתי כבר את הספר לפני מספר שנים.

אני חייב לציין, בתור מי שקרא את הספר, שהייתה לי תהיה אחת כשבאתי לסרט – הרי בספר כתוב שרוברט לנגדון עובר במכון ההוא בג'נבה, ורואה חדר בלי גרביטציה-משהו, ואז הוא מגלה משהו על פיסת בד שיכולה לשמש כמצנח-משהו. אני לא הולך לבדוק בספר, אבל יש שם שורה שאומרת "הוא לא ידע שהמידע שהוא עכשיו למד יציל את חייו עוד באותו הערב". ובכן, תהיתי איך זה יהיה בסרט – בסרט פשוט דילגו על זה, ובסצינת המסוק (ששגיגא לא אהב, יחד סוף הסרט, או כולו) רוברט לא מצטרף לטיסה, ובכך נפתרת הסקרנות שלי בעניין.

סיפרו לי שהמבקרים לא אהבו, וממש לפני שקנינו כרטיסים שקלנו ללכת למשהו אחר – אבל לא רציתי שיבוצע מחטף – קבענו ללכת לסרט מסויים, ואכן הלכנו אליו. די נהניתי, בסה"כ, ולא רק מהחברה.

אני יודע, בדרך כלל אני לא מוסיף וידאואים, אבל שגיש שלח לי את זה וזה ממש נחמד, בעיני. וכנראה גם בעיניו.

וגם: חתול נינג'ה ממש חמוד

אחרי שנ"צ שנדחה מאחה"צ לערב, באדיבותו של אריק ואתר היוזמה להקדמת שעות היציאה – גומרים מוקדם – מצאתי את עצמי ערני למדי בשעה מאוחרת של ליל שישי. עובד קצת על רשימת התפוצה של גומרים מוקדם, ואז מתפנה לעשות כלום, שכן הטלוויזיה לא מושיעה בליל שישי. בעוד אריק מודיע שהוא וערן בדרכם לוילה סוקולוב, אני נותר בבית, ומנצל את חלל הזמן הפנוי כדי לראות סרט עליו המליץ בוס – Enchanted, חלקו מצוייר וחלקו ניו יורקי, בו נסיכה מהאגדות נשלחת לניו יורק כעונש, ובסופו סיפור אגדה. אכן, מצחיק לראות את הנסיכה מזמנת חיות לעזור לה לנקות בית (כשבמקום ארנבות, פרפרים וציפורי שיר מהאגדות היא מקבלת ג'וקים, עכברושים ויונים אפורות), גוזרת וילונות כדי לתפור לעצמה שמלות, ושרה ברחוב סתם ככה. אפילו יש שם נתנאל אחד, וגם זה נחמד בערך בשלוש אני מחליט לקחת מחברת וללכת לפליים, לכתוב כמה רעיונות. אני קובע שם עם איילי, ויוצא לדרך. פתאום, ליד בית כנסת הגדול, אריק עוצר אותי ברחוב. בוילה סוקולוב היה תור כ"כ ארוך שהם אפילו לא הספיקו להגיע לסלקטורית שתדחה אותם על הסף, והם התנקזו, כמו כל הנהרות, לפליים. אנחנו מדברים על מיני דברים, כולל על שיטפון הסדרות שצפוי להגיע אלינו אי"ה בספטמבר, ואז נראה עונה רביעית של How I Met Your Mother (רק היום למדתי שיש עונה רביעית) ו-Prison Break, והעונה ה-17 של הישרדות. אני מניח שיש עוד סדרות, אבל את אלה אני זוכר. בפליים, בשלוש וחצי בליל שישי, עוד צפוף. אני מחכה לאיילי בחוץ, וכשהוא מגיע אנחנו הולכים לאכול משולש פיצה. מזל, כי כשחזרנו בדיוק התפנו כמה מקומות. לאט לאט הפליים התחיל להתרוקן, ובחמש כבר היינו בכמות של דאבל דייט. בחמש וחצי אייל הברמן הלך, ואלעד התחיל בסגירה. זה היה הקיו שלנו ללכת. והיה כיף!

ביום רביעי עמיה לקחה אותי – כמו גם את ארז ומדי – למשחק בייסבול. הראשון שלי, אני חייב להודות, והוא הותיר בי רושם לעוד. ר""ק מלראות את מגרש החניה הענק פעם ליבי בחוזקה (אח, תל אביב תל אביב), ואז המדרגות הנעות במעלה האצטדיון, והאצטדיון עצמו – וואו. טוב, יכול להיות שיש יפים וטובים ממנו, אבל בשביל פעם ראשונה זה בהחלט נותן פרופורציה של "יש שם איזה עשרים שחקנים, וקהל של כ-42 אלף איש. אה, והאצטדיון לא כל-כך מלא. אבל כשעושים גל. וואו, גל. והדבר הזה של לקום באמצע האין השביעי, לשיר Let's go out to a ball game… הזוי לחלוטין, אבל מדהים ביופיו.

לפני המשחק ישבנו ב-Fatburger (למרות שעם 1/3 ו-1/2 פאונד, הם לא עד כדי כך גדולים) לאכול ארוחת ערב, מקום עם שלטים מעוררי תאוות בשר כמו זה:

עוד יותר מוקדם באותו היום הלכתי לקולנוע, וראיתי את קיאנו ריבס חוטף מכות בהתחלה של Street Kings (מלכי הרחוב?). לראות שם את יו לאורי, שיותר מוכר לי כד"ר האוס, היה קצת מוזר – בעיקר כי אני רגיל לראות אותו בתור הרופא ההוא, ולא כקצין משטרה.