מייל שקיבלתי לפני דקות אחדות ממנכ"ל רשת מלונות אטלס בישר לי כי מלון נובה באילת השלים לאחרונה שיפוץ כללי, וחדריו עוצבו בסגנון מרענן וצבעוני. המייל הזכיר לי (לא שספרתי קודם. או עכשיו) שיש במלון 193 סוויטות/חדרי סטודיו רחבי ידיים המותאמים למשפחות. בגלל שהוא מבטיח להיות מלון המשפחות האהוב ביותר באילת, וכי זה פסיפלורה-טרנדי, הוא הוסיף לשמו את הסיומת LIKE. תנו גם לי בלייק

אז מה יש בחדרי המלון? טלוויזית LCD (שתי טלוויזיות בסוויטה), מטבחון הכולל מקרר, קומקום חשמלי, ארונות מטבח, כיור ופינת אוכל קטנה בכל חדר.

ומה יש במלון עצמו? אינטרנט אלחוטי חינם בלובי (ובקרוב מאוד בכל חדרי המלון), בריכת שחיה למבוגרים ולילדים, סנאק בר ליד הבריכה, שולחן פינג פונג, בר בלובי, בית כנסת, חדר משחקים אלקטרוניים, צוות בידור (בעונה), גן ילדים (בעונה), אבוקדו (בעונה. סתם, סתם), שירות חדרים, אופניים לטיולים וחנייה -שניהם בחינם.

עיון קל בתמונות בהחלט מגרה את בלוטת החופשות שלי, אם לומר את האמת. מה שכן, אני חייב לציין (1) שלא קיבלתי שום דבר תמורת הפוסט הזה [אבל אני אשמח לסופשבוע, אם רשת אטלס שומעת] וגם (2) רשת אטלס מפעילה את מלון סינמה אסתר בכיכר דיזנגוף בתל אביב, במבנה אותו היא שוכרת מהמשפחה שלי.

מידי פעם קורה לי מקרה, שממחיש מחדש את המיידיות של האינטרנט והרשתות החברתיות – פייסבוק, טוויטר ופורסקוור. הפעם הסיפור הוא יותר על פייסבוק, למרות שהייתה גם תקשורת על בסיס שני האחרים (וגם קצת טלפון קלאסי, סמסים וכו').

מעשה שהיה, והנה זה יום שישי בערב, ואני מכין ארוחת ערב. אני מעדכן בפייסבוק שאני מגרר בטטה, שאני מגרר עוד בטטה, ואפילו שאני מערבב את כל הירקות שהכנתי. מבעד לתגובות, קופץ אילן ואומר שעשיתי אותו רעב, ואני מגיב ב"בוא".

משם עברה ההתכתבות להודעות אישיות בטוויטר, כשאילן מוודא לאן להגיע ומה להביא איתו. ביקשתי ממנו גלידה, וכעבור כמה דקות ראיתי צ'ק אין שלו בפורסקוור עם צילום של כמה טעמי גלידה ותהיה מה להביא. לא עברה שעה, ואילן כבר היה אצלנו, האוכל עדיין לא מוכן לגמרי, אבל החברותה במצב הנכון.

אה, האוכל היה ממש טעים – בשר צלוי כלשהו עם לביבות בטטה (לא של אורנה ואלה) כלשהן.

ראיתי אותו במקרה, את הציוץ של אבי לן. הוא תהה על בלוגרים שאוהבים אלכוהול, ואני אכן אוהב אלכוהול, ומנהל בלוג משלהי 2002, וזה אחרי שכתבתי פוסטים, פשוט לא ידעתי שקוראים להם ככה וזה לא היה במסגרת של בלוג. אחרי חלופת מסרים קלה, הוזמנתי אחר כבוד למפגש בלוגרים וג׳יימסון.

את המפגש התחלנו במיני בר החדש (כמה חדש? הוספתי ווניו שלו לפורסקוור) מאחורי בית הכנסת הגדול באלנבי. זה מקום חמוד, שלפי הסיפור מגיש עשרות יינות ובירות ישראליים כולם. כשהגעתי, ואחרי מפגש קל, לקחתי כוס של בירת אביר מהחבית. נחמד מאוד. לאט לאט הגיעו עוד ועוד אנשים, ובסופו של דבר קראו לנו פנימה, לתחילת הפעילות.

תוך כדי מצגת על מותג ג׳יימסון, ההיסטוריה, רכיבי הלייבל וידוענים ששותים אותו, הגישו לנו, לבד מג׳יימסון טרי מהבקבוק, גם קבבונים עם סלט ירקות, טחינה, סלט אדום כלשהו ולחם – לא ארוחה מפוארת, אבל מספיק טעים כדי ללכת יד ביד עם המצגת והשתיה.

הפיסקה הזו תהיה מוקדשת לשקית קטנה ומטריפה שקיבל כל אחד מהמשתתפים – שקית שמכילה בקבוק חמוד של 200 מ״ל ג׳יימסון, פלאסק ממותג, סיכת פין של ג׳יימסון ומחזיק מפתחות תואם. במהלך הערב אף הוספתי לשלל עוד מחזיק מפתחות, חולצה ופורר עם הלוגו הרשמי. תקראו לי ילדה קטנה, אבל אני אוהב כרקק דאוככ. אה, כן, קיבלתי את הדברים האלה בחינם, ולמרות שלא חתמתי על כלום, הפוסט הזה הוא תוצאה של שיווק.

בלי שום קשר לדיסקליימר של הפיסקה האחרונה, אחת המדריכות בקורס הברמנים שלקחתי פעם אמרה שג׳יימסון היה בשבילה הויסקי הראשון. אני יכול להעיד שאני לוגם אותו מידי פעם, כשאני לא לוגם מהבקבוקים היקרים יותר שבאוסף שלי (אני חובב סקוטיים, ובעיקר מההיילנד).

אחרי האוכל ושקית ההפתעות, עשינו קצת מינגלינג ויצא לי להכיר קצת את מרינה מהבלוג שגיאות, עדי ואבי. משם, המשכנו לכיוון נושא המפגש שלנו – בפלורנטין חיכתה לנו מונית הג׳יימסון, וגם כמה צ׳ייסרים ששימנו לבב אנוש, כשרוב הזמן עמדנו ליד המונית, כנראה חיכינו להיכנס אליה – לא הייתי בטוח שזה יקרה. אגב, המונית הזו מסתובבת בין מקומות בילוי שונים – פאבים, מועדונים וכו', ומחלקת מתנות די נחמדות, כשהטובים ביותר עולים לגמר כלשהו בסיינט פטי'ז ויכולים לזכות בטיסה מדהימה לאירלנד (כן, אני יודע). למזלנו, השאלות ששאלו אותנו במונית היו קלות. אה, כן, נכנסתי למונית בסופו של דבר, עם אבי ויאן. שאלו על רמת היישון המינימלית, על השם של המשטרה האירית, ועוד שתי שאלות. אני הייתי בתפקיד זה שאין לו הרבה מה לתרום, אבל אומר "מממ, כן, נשמע מדוייק", ובסוף יצאנו עם מחזיק מפתחות וחולצה, אז הייתי מרוצה – וחזרתי הביתה בהליכה קלה.

אני עדיין מחכה לוידאו שצולם במונית, שצפוי לעלות לעמוד של ג'יימסון בפייסבוק. אתם מוזמנים ללחוץ שם לייק, או שלא. שמעתי שיש שם חידון מהיר כלשהו.

מאז שנתתי לאורית הרשאות על תכנון אירועי היומולדת שלי, המצב רק השתפר. פתאום דברים קורים, אירועים מיתכננים, זימונים נשלחים, ודברים קורים. אתמול, לדוגמה, קיבלתי מסג' מפנק בספא של חמי געש, ואח"כ עוד היינו קצת בבריכות במקום (אגב, בשבת המקום מלא. מפוצץ. כמעט מוריד את החשק להיכנס לבריכות).

הפינוק הקודם היה הופעה של עדי אשכנזי בצוותא, לפני כשבוע. גם זה היה כיף מאוד, ועדי – על אף ואולי גם בזכות ההריון שלה – מצחיקה מאוד.

הערב אנחנו צפויים להגיע להקרנה של נאום המלך (The King's Speech) באחד מאולמות ה-VIP של סינמה סיטי, וצריך להיות ממש כיף!

בסוף השבוע שעבר, למשך שלושה לילות וכארבעה ימים, הייתי בחופשה בים המלח. למרות הסמיכות ליום הולדתה של אורית, זו הוגדרה כחופשה מפנקת פלוס שלי, והרשתי לה להצטרף, אתם יודעים, כי חברה זה תמיד טוב במקומות רחוקים. היינו במלון ישרוטל ים המלח, לשם הגענו לאחר נסיעה ארוכה מחיפה דרך זכרון יעקב, חלק מהדרך על כביש 6. כדי לפנק את החופשה לגמרי, החדר היה באחת מקומות מואב של המלון, קומות בהן מקבלים עיתון יומי, נעלי בית, חלוק וגישה לטרקלין ולחדר האוכל היותר נחמד בארוחות הבוקר. אה, ולספא ("אספרי ספא", בפי המקומיים).

הטרקלין היה הצלחה. כל זמן שהיינו צריכים להעביר בין 8:00 ל-20:00 העברנו שם, כולל לשחק טאקי ושיטהד. ולקרוא עיתון. ולהתגלץ' קצת באינטרנט. ולנשנש משהו קטן, גבינה כלשהי, קינוח, שתיה קרה או חמה – הכל היה משם. והיה נחמד, ורגוע, ורוב הזמן לא הגיע לשם הישראלי המכוער, שמדבר בטלפון בקול למרות שיש שלט שמבקש בלי פלאפונים.
הבריכה הרגילה של המלון הייתה, איך לומר, רגילה. מציל, בריכה עליונה עמוקה, תחתונה רדודה, בצד אפילו צפינו בבריכת ילדים. רגיל כזה. הסוד הוא בבריכת המים המלוחים מים המלח, שבתוך הספא.

{עוד אחד מהפוסטים שהיו טיוטה יותר מידי זמן }

אחרי ארוחת ערב לא קטנה שנאכלה בשישי בערב, שגרמה לשינה די מוקדמת, בשבת התעוררנו, אורית ואני, בשבע וחצי. מה עושים ביום יפה שכזה בשעה מוקדמת כזו? מתכננים טיול! אחרי שרעיון בריכת המשושים ירד מהפרד כי, ובכן, זה קצת רחוק לנו, הלכנו על המים הקרובים יותר – פארק מקורות הירקון ופארק אפק עם מבצר אנטיפטרוס, שם הובטחה לנו בריכת הנופרים, ועוד איזה אגם קטן ונחמד.

תמימים וטובי לב, ארוזים בכמה מצרכי טיול, מים, מצברוח טוב, ועוד שני משתתפים וטומי הכלב, נסענו לנו על כביש 5 לכיוון הפארק. 25 ש"ח לכניסה, תוך אני מסרב להצהיר על מעמד סטודנט נטול תעודה בתוקף, ואנחנו חונים בפנים. נחל נחמד נשקף באופק, כאילו מבטיח לנו טיול נעים שצפוי לנו בהמשך. הולכים מספר דקות ומגיעים לשער שמוציא אותנו מהפארק, מתחת למסילת רכבת, מקום בו השומר נותן לנו כרטיס נייר כדי שהוא יוכל לזכור אותנו כשנשוב. עוזבים את השער, בוחרים ללכת שמאלה ולעלות על גשר מעל נחל, בין צמחיית במבוקים סבוכה. קצת אח"כ אנחנו יוצאים והולכים מספר דקות בשמש הקופחת, ומגיעים לבריכה, או בעצם, שלולית גדולה – זה לא מה שחשבנו לעצמנו כששמענו על בריכת הנופרים. נחים קצת, וממשיכים לטייל. סיור רגלי של עוד כחצי שעה (או שמא?) עד שמגיעים לכניסה לפארק תל אפק, שם שומר מוודא שיש לנו את הפתק עם מספר הנפשות, ומכניס אותנו לפארק השכן. כאן אני אספר איך עלינו לכיוון מבצר אנטיפטרוס, והלכנו בין הקירות והחלונות בו. אבל, אנחנו לא הגענו, ישבנו לנוח, ואחרי כחצי שעה חזרנו בדרך אשר באנו, תוך שאנחנו ממלמלים "אוכל".

מכיוון שדיברו על ג'חנון – אמרתי שלא רחוק יש מסעדה שאני זוכר מתקופת בזק בינלאומי – פפריקה – ליד יכין סנטר. נוסעים לשם, רק כדי לגלות ש:

• מלא שם
• אין כניסה לכלבים

אנחנו ממשיכים ללכת ברחוב השחם, ומגיעים לג'פאניקה, בה אני לא אוכל – כי אני לא אוכל סושי – וריבר, שיש להם אוכל די טוב בסניף התל אביבי. אנחנו מתיישבים שם בחוץ, ומתחילה שרשרת של טעויות, שכל אחת לבדה הייתה בסדר גמור, אבל כולן ביחד צועקות דרשני.

כוס מים שאנחנו מבקשים מבוששת להגיע. גם בקשה שניה, שכוללת גם קרח מתעכבת. שלוש וחצי דקות אחרי שלקחנו לנו הזמנה, מגיעה מלצרית אחרת לקחת לנו את ההזמנה. המנות מתעכבות שלושת רבעי השעה לפחות. ברבע שעה האחרונה הגיעו שתי מלצריות, הראשונה אומרת שהמנות תכף יוצאות, והשניה אומרת שהן מייד יוצאות, ושהם יפצו אותנו בקינוח חינם. המנות יוצאות לאט – יוצאת מנה, עוברות שתיים-שלוש דקות ויוצאת עוד מנה. שוב, ושוב. גם כשביקשנו לדבר עם מנהל/ת המשמרת – לקח להם כמה דקות להגיע. אה, וגם החשבון התעכב – כששאלנו למה, אמרו שרצו לוודא שאנחנו לא רוצים את הקינוח חינם שהם הציעו.

בקיצור, קטסטרופה שירותית.

{פוסט שנקטע באיבו}

אחרי מי יודע כמה שנים שלא ביקרתי במקום הנמוך ביותר בעולם, הגעתי לשם. הרקע: אורית רוצה לבקר שם אחרי פרק זמן קצר יותר ממני בו היא לא ביקרה שם. רותמים את אחותה וחברשלה עם רכב חברה, ובשבת בבוקר, קצת לפני 12, יוצאים לדרך. הדרך עוברת די מהר, עד שמגיעים אחרי ירושלים לצפון ים המלח, ואז כשעה של נסיעה בכבישים הפתלתלים לכיוון החופים של המלונות בדרום, שם אנחנו מוצאים חניה, ויוצאים למצוא חתיכת צל לשים בה את הדברים שלנו. כמה דקות אח"כ, מרוחים בקרם הגנה ומכוסים במשקפי שמש, חולצות וכובעים אנחנו נכנסים למימיו החמימים של ים המלח, לציפה חברתית.

מסביב לים ישנו המון עם ישראל – חלקם גם בים עצמו. אנחנו מוצאים מקום, מרגישים את המים הקרירים למטה ורואים את השלט האלקטרוני הגדול שמציג את השעה ואת הטמפרטורה – השעה מתקדמת אבל הטמפרטורות נשארות בתחום שבין 35 ל-40. פירות הים שהבאתי (ביטוי שאיננו שלי, שפירושו פירות שאוכלים בים – דובדבנים, ענבים, משמש ושזיפים במקרה שלנו) אמנם לא היו הכי קרים שיש, אבל הם היו במקום. גם החטיפים נחטפו

כשעתיים אחרי שהגענו, אנחנו פונים להתקפל – מתחיל להיות מאוחר, ואנחנו מפנימים שפירום ים אינם ארוחת צהריים. החשוד המיידי הוא הקניון הסמוך, שמכיל מספר חנויות למכירת מוצרי ים/ים המלח, חנות קרוקס שאנחנו עוצרים בה לכמה דקות טובות (לא לדאוג, אני עודני נטול קרוקס), סניף של ארומה וסניף מקדונלדס. אני ואורית הולכים על המק, ומצטרפים לסלט ארומה של האחות והחבר. אנחנו מספיקים לראות סלבריטי שאוכל עם המשפחה בארומה ("הוא הופיע ברמת אביב גימל לפני 10 שנים, ואנחנו לא זוכרים איך קוראים לו, איך הוא סלבריטי", – ראינו את אורי ורדי) לפני שהחבר ואני בונים מגדל משקיקי סוכר, ואחרי הארוחה נוסעים לכיוון תל אביב, בחזרה הביתה.

אם אפשר שניה להכניס פריט לו"ז של שישי: ארוחת ערב ב-Fuego עם אמא ואורית, אנטריקוט טוב של 500 גר', כי לא היה להם את הניו-יורק שהיה כתוב בתפריט.

בבוקר הייתי בענף התנועה של משטרת ישראל לקחת פרטים על רכב מסוים, וישר אח"כ נסעתי לקפה ג'ו לקפה ומאפה, כשאת הפסולת אני משאיר באוטו, אין לי מושג למה.

לפני כעשר דקות בעודי הולך באלנבי ממש מול הבית שלי, אחרי שיצאתי מהחניון, כשמזג האוויר גשום, ואני עם הקפוצ'ון והכובע שלו עלי – הולך ברחוב, זורק את הפסולת שהייתה לי באוטו, עוד מהבוקר, באחד הפחים של אלנבי, ושתי שניות אח"כ עוצרת אותי ניידת שנסעה ועצרה לידי. השוטרת במושב שליד הנהג מבקשת ממני תעודת זהות, אותה אני מוציא. השוטר שנהג יוצא מהאוטו ושואל מה יש לי בקרטון שאני סוחב בידי – אותו קרטון שקיבלתי היום מאמזון עם העונות הראשונה והשניה של גוסיפ גירל, כשדניאל נכנס למשרד אחרי שהשליח הביא אותם ואמר לי "איתי, הנה הפורנו שלך" – הוצאתי את הדיוידים ואמרתי "הנה", והשוטר שואל אם אני יכול להוכיח שזה שלי, והרי בפנים יש קבלה, אז זה הכי קל. והוא מקשה עלי ותוהה איפה אני גר, ואני מצביע על הבית שמול המקום בו אני עומד ואומר "שם!". ואז הוא והשוטרת מתרצים, ומשחררים אותי לדרכי

אחרי שחנן כהן הזמין אותי, לא יכולתי שלא לבוא למוזיאון המדע בירושלים. אז ביום שני שעבר לקחתי איתי את מור, שממש כמוני לא בסטטוס של שכירה, ושמנו פעמינו לירושלים, לפי המפה הממש קלה להתמצאות אל מוזיאון המדע. שני בבוקר, התנועה זרמה לה כמו שצריך, והגענו לירושלים חיש קל, ולמוזיאון קצת אח"כ. אז קודם כל – המון תודה לחנן כהן על ההזמנה!

נכנסנו למוזיאון, והתחלנו עם חדר האשליות. לאחר מכן נכנסנו פנימה, והקשבנו לכל מיני צלילים, עד שבעודי מנסה להרכיב אוזניות של מוצג מסוים על הראש, הגיח חנן מאחורי ואמר "עזוב, זה לא מעניין". לחיצת יד, והוא לוקח אותנו אל אחת האשליות, של שני גלילים שמשום מה כשמנסים להרים את שניהם, זה מרגיש קל יותר מאשר להרים רק את העליון. מעניין. אח"כ הלכנו איתו דרך מסדרונות וגרמי מדרגות ונכנסנו בדלת עליה כתוב "עובדים בלבד" לתוך הסדנא של המוזיאון, שם מייצרים אבות טיפוס בכמות של אחד מכל אחד – לתערוכה וזהו. מקום יפהפה, מלא כלי עבודה, חומרי עבודה ואנשים, כולל אורי ההפוך (אחד ממוצגי המוזיאון. תבואו, תראו!). שם, חנן גם הראה לנו חרוזים מפעילות החנוכה של המוזיאון בנושא ה-DNA, שמשנים את צבעם הלבן לאור שמש. ממש חמודים! הוא הראה לנו כדור כתום של חברת החשמל – שהיה גדול ממה שחשבנו, ואז נפרד מאיתנו לשלום.

המשכנו להסתובב בין המוצגים, כולל תערוכת איינשטיין, מדע זה כל הסיפור, לגעת במים, ועוד. אחרי כשעתיים ומשהו, אולי קצת יותר, החלטנו שמספיק, ופנינו ללכת. עכשיו – אוכל. מקדונלדס היא אופציה סבירה לחלוטין, וסניף כשר שלהם נמצא בדיוק בקניון הראל, שבדרכינו לתל אביב. אכן, הגענו אליו, חנינו, ועלינו. בקניון ישנה חנות בשם "ספורט העתיד", שמעלה תהיות – הירושלמים האלה יודעים משהו שאנחנו לא יודעים? בתור יצא לנו גם לפגוש אמריקאי-טקסני נחמד, שהגיעה בקבוצה מאורגנת לטיול בארץ הקודש, והכניס אותי ואת מור לוידאו שלו.

אחרי האוכל אנחנו חוזרים לתל אביב, עם עדיפות לשנ"צ

כבר בתחילת יום העצמאות האמריקאי, אני תוהה מה עושים בערב. על האש נפסל, בגלל סיבות שונות, אז אפשר ללכת לאירוע כלשהו של העיר בה אנחנו נמצאים – גייטרסבורג, או לסוע לוושינגטון הבירה ולהשתתף באירועי העיר. בכל זאת, בירת ארה"ב, ערב יום העצמאות, נשמע טוב בהחלט. הבעיה העיקרית הייתה חוסר הבנה של האמריקאים, וכך, לאירוע שמתקיים בין השעות 20:00 ל-22:30, יצאנו בשעה 21:15, ככה. ועוד הייתה דרך ארוכה לפנינו. כדי לעשות סיפור ארוך – קצר, כשיצאנו מהמטרו לא רחוק מהקניון (The Mall) בוושינגטון, אנשים כבר נהרו חזרה הביתה, וכשטיילנו בעיר – הכל היה כבר ריק, ובשלבי קיפול (ליד ה-Washington Monument עברו פועלי ניקיון וניקו את הדשא, כשמשאיות אשפה אספו שקיות).

אנחנו יוצאים מהמטרו, והולכים קצת ברחוב כלשהו, כשלפנינו הקפיטול. נכנסים לקניון הריק, פחות או יותר, מטיילים בין הבניינים העתיקים, מתפעלים מהנוף. באנדרטת וושינגטון אנחנו מצלמים קצת, מסתכלים על שני הקצוות של הקניון, מעריכים היכן נמצא הבית הלבן וניגשים לשם. בגלל אירועי היום, אבל, יש מלא גדרות שאי אפשר לעבור, והבית הלבן רק מבצבץ בין העצים והשיחים, ובקושי רואים אותו, אז אנחנו פונים לכיוון העיר ומחפשים מקום לשתות בו משהו, אתם יודעים, לכבוד החג

המקום שאנחנו מוצאים, בסופו של דבר, הוא ה-Tattoo Bar, אי שם. כניסה לבחורים ב-10$, לא משנה הלבוש, ואחרי כמה דקות אנחנו בפנים, תוהים על מחירי האלכוהול הגבוהים. כשעה לאחר מכן אנחנו יוצאים מהמקום, ופנינו חזרה אל המטרו. בדרך אנחנו עוצרים לפיצה, וקצת אח"כ עוצרת אותנו אישה אפרו-אמריקאית ושואלת אם חברה שלה היא big ass woman או woman with a big ass. אהמ. חברה שלה עוזרת לנו, ומרימה את השמלה שלה, כדי שנזהה את העניין. אהמ אהמ, מטריד מאוד. כמה רחובות לא נכונים וכן נכונים אח"כ, אנחנו כבר במטרו, יושבים ספסל ליד בחור שיכור שמדבר מילים לא ברורות, בדרכינו חזרה לגייטרסבורג.

ביום שלאחר מכן וביום שאחריו אני ממשיך להתאמן על הנחיתות שלי. כרגע אני במצב של 90% נחיתות טובות, לפי המדריך שלי, ואני די צריך להעלות את זה ל-100%. אנחנו גם צריכים לתרגל מצבי חירום (ולא חירומים, כי אין מילה כזו, כי חירום זה שם עצם קיבוצי, ממש כמו ציוד). היום דווקא ניסינו לתרגל את זה, אך אינני מיומן דיי, ובתאוריה – היום נחתנו על דשא/בתים/לא על המסלול פעמיים. זה יעבור לי. קצת אחרי אני אעשה טיסת סולו