איתי נתנאל

אחרי מי יודע כמה שנים שלא ביקרתי במקום הנמוך ביותר בעולם, הגעתי לשם. הרקע: אורית רוצה לבקר שם אחרי פרק זמן קצר יותר ממני בו היא לא ביקרה שם. רותמים את אחותה וחברשלה עם רכב חברה, ובשבת בבוקר, קצת לפני 12, יוצאים לדרך. הדרך עוברת די מהר, עד שמגיעים אחרי ירושלים לצפון ים המלח, ואז כשעה של נסיעה בכבישים הפתלתלים לכיוון החופים של המלונות בדרום, שם אנחנו מוצאים חניה, ויוצאים למצוא חתיכת צל לשים בה את הדברים שלנו. כמה דקות אח"כ, מרוחים בקרם הגנה ומכוסים במשקפי שמש, חולצות וכובעים אנחנו נכנסים למימיו החמימים של ים המלח, לציפה חברתית.

מסביב לים ישנו המון עם ישראל – חלקם גם בים עצמו. אנחנו מוצאים מקום, מרגישים את המים הקרירים למטה ורואים את השלט האלקטרוני הגדול שמציג את השעה ואת הטמפרטורה – השעה מתקדמת אבל הטמפרטורות נשארות בתחום שבין 35 ל-40. פירות הים שהבאתי (ביטוי שאיננו שלי, שפירושו פירות שאוכלים בים – דובדבנים, ענבים, משמש ושזיפים במקרה שלנו) אמנם לא היו הכי קרים שיש, אבל הם היו במקום. גם החטיפים נחטפו

כשעתיים אחרי שהגענו, אנחנו פונים להתקפל – מתחיל להיות מאוחר, ואנחנו מפנימים שפירום ים אינם ארוחת צהריים. החשוד המיידי הוא הקניון הסמוך, שמכיל מספר חנויות למכירת מוצרי ים/ים המלח, חנות קרוקס שאנחנו עוצרים בה לכמה דקות טובות (לא לדאוג, אני עודני נטול קרוקס), סניף של ארומה וסניף מקדונלדס. אני ואורית הולכים על המק, ומצטרפים לסלט ארומה של האחות והחבר. אנחנו מספיקים לראות סלבריטי שאוכל עם המשפחה בארומה ("הוא הופיע ברמת אביב גימל לפני 10 שנים, ואנחנו לא זוכרים איך קוראים לו, איך הוא סלבריטי", – ראינו את אורי ורדי) לפני שהחבר ואני בונים מגדל משקיקי סוכר, ואחרי הארוחה נוסעים לכיוון תל אביב, בחזרה הביתה.

אם אפשר שניה להכניס פריט לו"ז של שישי: ארוחת ערב ב-Fuego עם אמא ואורית, אנטריקוט טוב של 500 גר', כי לא היה להם את הניו-יורק שהיה כתוב בתפריט.

בבוקר הייתי בענף התנועה של משטרת ישראל לקחת פרטים על רכב מסוים, וישר אח"כ נסעתי לקפה ג'ו לקפה ומאפה, כשאת הפסולת אני משאיר באוטו, אין לי מושג למה.

לפני כעשר דקות בעודי הולך באלנבי ממש מול הבית שלי, אחרי שיצאתי מהחניון, כשמזג האוויר גשום, ואני עם הקפוצ'ון והכובע שלו עלי – הולך ברחוב, זורק את הפסולת שהייתה לי באוטו, עוד מהבוקר, באחד הפחים של אלנבי, ושתי שניות אח"כ עוצרת אותי ניידת שנסעה ועצרה לידי. השוטרת במושב שליד הנהג מבקשת ממני תעודת זהות, אותה אני מוציא. השוטר שנהג יוצא מהאוטו ושואל מה יש לי בקרטון שאני סוחב בידי – אותו קרטון שקיבלתי היום מאמזון עם העונות הראשונה והשניה של גוסיפ גירל, כשדניאל נכנס למשרד אחרי שהשליח הביא אותם ואמר לי "איתי, הנה הפורנו שלך" – הוצאתי את הדיוידים ואמרתי "הנה", והשוטר שואל אם אני יכול להוכיח שזה שלי, והרי בפנים יש קבלה, אז זה הכי קל. והוא מקשה עלי ותוהה איפה אני גר, ואני מצביע על הבית שמול המקום בו אני עומד ואומר "שם!". ואז הוא והשוטרת מתרצים, ומשחררים אותי לדרכי

אחרי שחנן כהן הזמין אותי, לא יכולתי שלא לבוא למוזיאון המדע בירושלים. אז ביום שני שעבר לקחתי איתי את מור, שממש כמוני לא בסטטוס של שכירה, ושמנו פעמינו לירושלים, לפי המפה הממש קלה להתמצאות אל מוזיאון המדע. שני בבוקר, התנועה זרמה לה כמו שצריך, והגענו לירושלים חיש קל, ולמוזיאון קצת אח"כ. אז קודם כל – המון תודה לחנן כהן על ההזמנה!

נכנסנו למוזיאון, והתחלנו עם חדר האשליות. לאחר מכן נכנסנו פנימה, והקשבנו לכל מיני צלילים, עד שבעודי מנסה להרכיב אוזניות של מוצג מסוים על הראש, הגיח חנן מאחורי ואמר "עזוב, זה לא מעניין". לחיצת יד, והוא לוקח אותנו אל אחת האשליות, של שני גלילים שמשום מה כשמנסים להרים את שניהם, זה מרגיש קל יותר מאשר להרים רק את העליון. מעניין. אח"כ הלכנו איתו דרך מסדרונות וגרמי מדרגות ונכנסנו בדלת עליה כתוב "עובדים בלבד" לתוך הסדנא של המוזיאון, שם מייצרים אבות טיפוס בכמות של אחד מכל אחד – לתערוכה וזהו. מקום יפהפה, מלא כלי עבודה, חומרי עבודה ואנשים, כולל אורי ההפוך (אחד ממוצגי המוזיאון. תבואו, תראו!). שם, חנן גם הראה לנו חרוזים מפעילות החנוכה של המוזיאון בנושא ה-DNA, שמשנים את צבעם הלבן לאור שמש. ממש חמודים! הוא הראה לנו כדור כתום של חברת החשמל – שהיה גדול ממה שחשבנו, ואז נפרד מאיתנו לשלום.

המשכנו להסתובב בין המוצגים, כולל תערוכת איינשטיין, מדע זה כל הסיפור, לגעת במים, ועוד. אחרי כשעתיים ומשהו, אולי קצת יותר, החלטנו שמספיק, ופנינו ללכת. עכשיו – אוכל. מקדונלדס היא אופציה סבירה לחלוטין, וסניף כשר שלהם נמצא בדיוק בקניון הראל, שבדרכינו לתל אביב. אכן, הגענו אליו, חנינו, ועלינו. בקניון ישנה חנות בשם "ספורט העתיד", שמעלה תהיות – הירושלמים האלה יודעים משהו שאנחנו לא יודעים? בתור יצא לנו גם לפגוש אמריקאי-טקסני נחמד, שהגיעה בקבוצה מאורגנת לטיול בארץ הקודש, והכניס אותי ואת מור לוידאו שלו.

אחרי האוכל אנחנו חוזרים לתל אביב, עם עדיפות לשנ"צ

כבר בתחילת יום העצמאות האמריקאי, אני תוהה מה עושים בערב. על האש נפסל, בגלל סיבות שונות, אז אפשר ללכת לאירוע כלשהו של העיר בה אנחנו נמצאים – גייטרסבורג, או לסוע לוושינגטון הבירה ולהשתתף באירועי העיר. בכל זאת, בירת ארה"ב, ערב יום העצמאות, נשמע טוב בהחלט. הבעיה העיקרית הייתה חוסר הבנה של האמריקאים, וכך, לאירוע שמתקיים בין השעות 20:00 ל-22:30, יצאנו בשעה 21:15, ככה. ועוד הייתה דרך ארוכה לפנינו. כדי לעשות סיפור ארוך – קצר, כשיצאנו מהמטרו לא רחוק מהקניון (The Mall) בוושינגטון, אנשים כבר נהרו חזרה הביתה, וכשטיילנו בעיר – הכל היה כבר ריק, ובשלבי קיפול (ליד ה-Washington Monument עברו פועלי ניקיון וניקו את הדשא, כשמשאיות אשפה אספו שקיות).

אנחנו יוצאים מהמטרו, והולכים קצת ברחוב כלשהו, כשלפנינו הקפיטול. נכנסים לקניון הריק, פחות או יותר, מטיילים בין הבניינים העתיקים, מתפעלים מהנוף. באנדרטת וושינגטון אנחנו מצלמים קצת, מסתכלים על שני הקצוות של הקניון, מעריכים היכן נמצא הבית הלבן וניגשים לשם. בגלל אירועי היום, אבל, יש מלא גדרות שאי אפשר לעבור, והבית הלבן רק מבצבץ בין העצים והשיחים, ובקושי רואים אותו, אז אנחנו פונים לכיוון העיר ומחפשים מקום לשתות בו משהו, אתם יודעים, לכבוד החג

המקום שאנחנו מוצאים, בסופו של דבר, הוא ה-Tattoo Bar, אי שם. כניסה לבחורים ב-10$, לא משנה הלבוש, ואחרי כמה דקות אנחנו בפנים, תוהים על מחירי האלכוהול הגבוהים. כשעה לאחר מכן אנחנו יוצאים מהמקום, ופנינו חזרה אל המטרו. בדרך אנחנו עוצרים לפיצה, וקצת אח"כ עוצרת אותנו אישה אפרו-אמריקאית ושואלת אם חברה שלה היא big ass woman או woman with a big ass. אהמ. חברה שלה עוזרת לנו, ומרימה את השמלה שלה, כדי שנזהה את העניין. אהמ אהמ, מטריד מאוד. כמה רחובות לא נכונים וכן נכונים אח"כ, אנחנו כבר במטרו, יושבים ספסל ליד בחור שיכור שמדבר מילים לא ברורות, בדרכינו חזרה לגייטרסבורג.

ביום שלאחר מכן וביום שאחריו אני ממשיך להתאמן על הנחיתות שלי. כרגע אני במצב של 90% נחיתות טובות, לפי המדריך שלי, ואני די צריך להעלות את זה ל-100%. אנחנו גם צריכים לתרגל מצבי חירום (ולא חירומים, כי אין מילה כזו, כי חירום זה שם עצם קיבוצי, ממש כמו ציוד). היום דווקא ניסינו לתרגל את זה, אך אינני מיומן דיי, ובתאוריה – היום נחתנו על דשא/בתים/לא על המסלול פעמיים. זה יעבור לי. קצת אחרי אני אעשה טיסת סולו

כשלא עובדים, לא צריכים לחשוב כמה עייפים או לא עייפים נהיה בבוקר. זה טוב, כי גם אם באמצע השבוע (או רק יום ראשון) תמר מתקשרת ורוצה לצאת, לחגוג את המבחן שהיה לי ואת יום העבודה הראשון-אחרי-הקורס שלה, אז מה אם אני עייף – יוצאים.

היציאה הזו, האואבר, הייתה קצת התגרות בגילי הלא-צעיר-כמו-פעם. רציתי לצאת מוקדם, וללכת לישון בשעה כמעט נורמלית. בפועל, תמר הגיעה רק קצת אחרי אחת עשרה בלילה ואז הלכנו לצ'ירס המחודש לטובורג (יש בעיה גורפת עם החביות של ההוגרדן, בינתיים, זו לא רק הברמנית החדשה), לדבר על גיל 16, ולשמוע על מצב מערכת החינוך מנדב שהבוקר הציג משהו באוניברסיטה, ישר אחרי המשמרת בצ'ירס. באחת ומשהו זזנו משם – לפליים. אנחנו תופסים את הפליים מתרוקן לאיטו, עד שאייל משפריץ חומר ניקוי על השולחנות, מדליק את האורות ואז מכבה אותו, ונועל את הדלת. השעה כבר באיזור ארבע, השמיים כבר לא מחשיכים – הם נהיים בהירים יותר, ואנחנו עולים לדירה של אייל לראות את המשחק של הלייקרס נגד אורלנדו. אני מעפץ כל המשחק בערך, ולפני שמתחילה הארכה (לעזאזל! הם אומרים 12 דקות אבל זה חצי שעה!) אנחנו הולכים. כבר כמעט שש בבוקר, ואני הולך לישון עד שתיים עשרה וחצי בצהריים.

ועדיין עייף.

כבר הרבה זמן לא יצא לי להיות בחוף לא תל אביבי. גם בחוף תל אביבי בקושי יוצא לי להיות, עם העור הרגיל וחוסר האהבה לחול. אבל כשהחברים (ליאור דחף, אבל לא כ"כ טוב) רוצים סופשבוע בחוף הבונים, מה לא עושים? וול, כמה דברים.

אחרי שהצלחנו להכריע באיזו שבת נסע – בכל זאת, בחודש הבא מתחילה תקופת המבחנים לרובנו – ואחרי שוידאנו מי מגיע, היינו עוד צריכים לארגן דברים, כשלטובת עניין היו אצלי ערן וליאור בחמישי בלילה. בשישי בבוקר התעוררתי מוקדם, כדי לקנות כמה דברים, לאסוף את אלון ולסוע לאסוף את מור. בדרך עוד עצרנו באיקאה (קערות, שמיכה, סוללות) ובביג נתניה (למטייל – קנינו פנס וסוללות) וביכין סנטר נתניה (גלידה באיגלו, בייגל כלשהו ואייס ארומה), ואז נסענו לאסוף את ערן בצומת פרדיס. משם נכנסים לפרדיס עצמה, לקנות כמה מצרכי מזון בסיסיים לשבת, והופ! לחוף. עד שהרכב השני, של אריק ושאר השלמות הדברים יגיע, אנחנו בונים שני אוהלים ויושבים לשחק שש בש, להסתכל על הנוף, ולהשתזף בשמש. הרוח בינתיים לא מטרידה.

כמה שעות מאוחר יותר, גם אריק והבנות (טוב, גם ליאור) מגיעים. הם הביאו בירות קרות, מצרכים שונים, ואני מניח שעוד דברים. אנחנו מתמקמים על החוף, ושום דבר מעניין לא קורה, אבל עדיין יש רוח. עוד כשעתיים קדימה, גם אמא מגיעה לביקור. יש רוח, אנשים לובשים סווטשירטים. אמא הולכת, אנחנו עושים על האש לעת חושך, ועדיין רוח – היא גמרה לנו את הגחלים ואי אפשר לעשות סטייק, רק את המוקדם ההוא ששמתי לעצמי. אני מחליט לפרוש לישון בזכון יעקב, וגם מור, ליאור ואלון באים איתי. אחת עשרה בלילה, ואנחנו מגיעים לזכרון יעקב, לבית של אמא, פורשים מצעים והולכים לישון אחרי משחק שיט הד.

בוקר, הטווסים והתרנגולים של השכנים עושים את הקולות שלהם, אני מתעורר לקול השעון המעורר בשמונה, החבר'ה ישנים עד בערך תשע. שעה וקצת אח"כ אנחנו יוצאים חזרה לכיוון החוף, ועוצרים להביא עוד קצת בשר וכמה דברים מסביב, לארוחת צהריים. מגיעים לחוף, קצת מיף, הרבה כיף, עושים על האש ובורחים לכיוון תל אביב – לליאור יש עבודה ב-16 ואנחנו בחוף, שעה וחצי לפני. לי לקח להגיע חזרה לתל אביב שעה ושתי דקות. היה נחמד, למען האמת. אריק (ומאיה, מיכל וערן) עצרו בנתניה לאכול במקס ברנר. חצופים.

היה כיף, ועכשיו יש לי פנס, קעריות וצילייה לסופי שבוע בחוף (:

אחרי שחזרתי מסין, הייתי צריך חופש. סין לא הוגדרה כחופש, ולכן הייתי צריך אחד כזה. בנוסף, הייתי צריך לסדר את שעות היקיצה והשינה שלי – לא שאני סובל, או נהנה – for what that matters, מיעפת, אבל בכל זאת נחתנו בחמש בבוקר. מעבר לזה, תמר חזרה לישראל אחרי שבעה חודשים, וכדאי ורוצה לפגוש אותה.

אחרי שהשלמתי כמות נכבדת של פריטים שרציתי לקרוא בגוגל רידר ובמייל, יצאתי למשרד, להעביר כמה מתנות. להגיד שלום מהיר, ולהמשיך. מעבר לזה, דיברתי עם כמה אנשים שהתקשרו במקרה וישנצ"תי. בערב אריק קפץ אלי, שיחקנו קצת פוסבול ושתינו מהגלנפידיך 21 החדש שלי, ונפרדנו לדרכינו. כחצי שעה אח"כ כבר הייתי בדרכי למיטבול בראשל"צ, לפגוש את תמר ומיכל. שאחרו, בכעשרים דקות. האוכל היה טעים (ותמר אכלה בשר בקר, שזה די חדש לי), השיחות היו טובות, ואני קיבלתי שוקולד, צ'ייסר של אוסטרליה ומחזיק מפתחות של קואלה שאוהב את אוסטרליה.

שישי בבוקר, אני מתעורר להמשך ההסתגלות לארץ. ערן ואבא יצטרפו לליאור ואלי לחומוס באבו חסן, אז יוצאים מאוחר. אחרי החומוס ערן וליאור באים אלי, ואנחנו משחקים על הגג נו שיט, אח"כ יורדים לסלון לשחק, אוכלים טוסט גבינה ונפרדים לשלום. אני שוב משני"צ, ומתעורר מאוחר כדי לצאת עם תמר לטמפטיישן. היא מאשרת את המקום – בכל זאת זו הפעם הראשונה שהיא שם, ודי קל לרצות אותה – גולדסטאר, מקום לשבת ו"ארץ חדשה" של שלמה ארצי. חוזרים אלי לקפה ותמונות מסין, ונפרדים. השעה חמש לפנות בוקר, לערך, ואני הולך לישון.

כמעט 11 בבוקר, ואני כבר ער. יושב ורואה טלויזיה, קורא דברים, כותב קצת. כל היום עובר בעצלתיים, ומגיעים עד הערב. למחרת יהיה יום הולדתה של תמר, ומכיוון שאני אהיה עסוק בעבודה ובלימודים עד מאוחר, כדאי לצאת בשבת בערב, לעבור את חצות, ולהגיד מזלטוב כמו שצריך. אז אני מגיע למכון ויצמן, ויוצאים לרחובות. אוספים גם את שיר, ויושבים בלה מורס, שותים בירה ומדברים. באיזור שתיים בלילה אנחנו חוזרים למכון ויצמן, ואני מציין שאני אלך להגיד שלום לאייל בפליים כשאני אחזור – ותמר מצטרפת. אני חונה ממש ליד הפליים, יושבים שם ושותים בירה עד שהמקום מתרוקן. אני מחזיר את תמר וחוזר הביתה לישון כ-3 שעות עד יום העבודה שאחרי חופשת פסח.

יום ראשון, עבודה, לא הכי כיף. אני יוצא שעה מוקדם, באופן מפתיע לא עייף, ונוסע ללימודים כמו תמיד. מבריז מהתרגול בעונשין (אני צריך להפסיק עם זה) כי מרגיש קצת עייף, ונוסע להעביר את הקרטונים ששגיש השאיר אצלי כשהוא טס להודו חזרה אליו. בדרך נמרוד מדבר איתי, ומזמין אותי לסינמה סיטי לראות סרט, כי יש לו זוג כרטיסים בחינם. מסיים עם שגיש, ונוסע לאסוף את נמרוד ונוסעים לסינמה סיטי. בוחרים בסרט "משחק כפול", סרט די מבלבל אבל נחמד. הולך לישון מוקדם, יחסית, באיזור השעה אחת