בימי ראשון – רביעי, וגם בסופי שבוע, אני מחנה את האוטו שלי בתוך מדרחוב נחלת בנימין, כי זה מתחת לבית וזה חינם. בערבי חמישי ובשישי עד אחרי הצהריים אני מחנה את האוטו "בחוץ" – מוצא חנית כחול-לבן כלשהי, ומחכה שהמוני התיירים יפנו לי את הנחלה. כך היה גם בחמישי האחרון, בו חניתי ברחוב ברנר.

בחמישי האחרון, אורית ואני היינו צריכים לעשות מעט סידורים שכוללים רכב (קצת מחוץ לתל אביב, בלילה, חבל לקחת מוניות על זה), וישר חשבתי על זה שבמהלך סיבוב החניה, ראיתי שיש סמארט חדשה (השם שלה הוא "בסו", על שם מישל בסו, המהנדס השוויצרי), אחרי ששמעתי כבר שקאר2גו מתכננים להביא את  דגמי הסמארט החדשים לשימוש. אז מיהרתי להזמין את הרכב, וחיש קל מצאתי את עצמי נוהג בסמארט החדשה.

עכשיו, כשאני אומר חיש קל, אני מתכוון לעשר ומשהו בלילה. החושים שלי כבר לא חדים, ולקח לי קצת יותר מדקה להבין איפה נמצא הסוויץ' והמפתח. וכן, חיפשתי גם לראות אם יש איזה כפתור שמפעיל את הרכב. לקח לי גם זמן להבין איך פותחים את הבגאז', וקצת התעכבתי על ההילוכים של הרכב, אך בסופו של דבר הנסיעה עברה בהצלחה, כולל איילון, כולל רמת גן, וכולל חניה תל אביבית בסגנון הסמארט.

עם הסמארט בחניה של 90 מעלות

יום שישי, מתכונן למסורת השבועית – נסיעה לאבו חסן. אין לי כוח להוציא את האוטו מהחניה, כי סיפור למצוא חניה במרכז העיר בשעות הצהריים, וגם אין לי הרבה זמן פנוי להקדיש לחיפוש, אז הולך לברירת המחדל – הסמארט מאתמול. בירור קצר מעלה שהיא לא תפוסה, ואני מזמין אותה לסיבוב גם בצהריי יום השישי – הפתעה הפתעה, אף אחד לא השתמש בה מאז שאני השתמשתי בה ביום שלפני! לוקח את הסמארט לרחובות יפו העתיקה. ליאור מקטר שהרכב, כמו כל רכבי קאר2גו, קטן מידי בשבילו. מגיעים, אוכלים את מנת החומוס השבועית, וממשיכים חזרה למרכז העיר, לחנות בחניה השמורה ולהמשיך בענייני. זה מה שכיף אצלהם – נוסעים-חונים-הולכים.

קאר2גו | גם בפייסבוק | וגם בטוויטר

אני משתמש כמה וכמה שבועות בתוכנת הניווט של Waze על iPhone, ובגדול אני די מרוצה. אני יודע איפה יש תאונות, איפה הכבישים עמוסים, ואיך כדאי לי להכיג לעבודה וחזרה כל יום. כבר קרא לי שנסעתי בשבת לאמא שלי בזכרון יעקב, ופתאום ראיתי שנוצר עומס בכביש 2 צפון, וכמה שניות אח"כ עלה על הכביש סמל של תאונת דרכים, ואכן, לא עברו כמה דקות וראיתי את העומס והתאונה עצמה. תאונת דרכים קלה, נראה לי.
אחד החסרונות שאני מרגיש הוא שהמפה לא באמת מכירה אותי, ודורשת ממני לסוע בדרכים מסוימות, למרות שאני יודע שרמזורים בהכרח יאטו אותי במקום לפנות לי נתיב מהפקקים. גם העובדה שאני מפעיל את התוכנה יום יום באותו המקום בערך, באותן השעות בערך, והיא כאילו הפעילו אותה לראשונה, לא מכירה ולא יודעת. עכשיו, זה די "קוף אחרי בנאדם", אבל זה עדיין היה נחמד לראות היום את החלון הבא כשהפעלתי את Waze, כמה ימים אחרי שעידכנו אותה לגירסה 1.7:

בשמונה ועשרה יוצאים מהבית לאסוף את יבגני ליד גני התערוכה

חצי שעה אח"כ, כשיצאתי מתחנת רכבת האוניברסיטה (יבגני הבריז, אבל עדיין הייתי בדרכי לעבודה) התוכנה שאלה אותי אם אני רוצה לנסוע לרמת השרון, שם אני אכן עובד. מעולה, מעולה, מעלה.

חמישי, ה-17 לדצמבר, בבוקר, אני אוסף את יבגני מתחנת האוטובוס שמול תחנת הרכבת של ת"א-האוניברסיטה. מכיוון שהגעתי קצת מוקדם, עוד יש לי זמן לעצור ולמלא דלק – קצת יותר מ-38 ליטר אומרים שהייתי ממש קרוב למיכל די ריק. ממשיכים לעבודה ואני שם לב, כמה מטרים מהחניה, שנסענו בדיוק 5 ק"מ מתחנת הדלק. אני פונה לרחוב שבטי ישראל וחונה פחות או יותר באותו המקום כמו כל יום עבודה. ביפ ביפ ונכנסים למשרד. יום חמישי יחסית רגיל, רק שאני עייף ומפנטז על טאורין. בצהריים הולכים לעזיז לאכול שיפודים, ואני אפילו די נהנה מהחומוס.

בשעה 13:37 בערך מתקשר אלי מספר חסום. אני עונה, ובצד השני של הקו שוטרת, ששואלת אותי אם אני איתי נתנאל, אם יש לי רכב במספר כזה וכזה, ואם חניתי היום ברחוב שבטי ישראל. תסריטים רצים לי במוח בעודי עונה "כן" על הכל, ואז היא אומרת שהייתה תאונה ורכב התנגש ברכב שלי, ושכדאי שאגיע למקום התאונה במיידי. אני עוזב את המסעדה, משאיר כסף ומבקש שיקחו לי את האוכל בטייק אווי. מגיע לאוטו תוך מלמול "אלי שלי" ורואה את תא המטען פתוח, שתי מכוניות דפוקות, ואמבולנס שבדיוק עוזב את המקום. אני מצלם כמה תמונות באייפון, כי המצלמה שלי בתיק, שנעול במשרד.

רצף שיחות טלפון להורים, חברים, וסוכנות ביטוח. במקביל אני מטייל לסניף של המשטרה שנמצא לא רחוק מהמשרד, כדי לנסות לקבל קצת פרטים על התאונה עצמה. יצרתי קשר עם מוסך בתל אביב, והתברר לי שיש לי שעה ומשהו להעביר לשם את האוטו. מאשרים לי לצאת מוקדם, ואני בדרך למוסך. בכביש אני שם לב שאנשים שומרים ממני מאחורה מרחק יותר גדול, חושבים "הוא כבר עשה תאונה, מה אכפת לו?". מגיע למוסך, קצת ניירת, קצת בירורים, ורואים שיש גם נזק מסוים מקדימה, משהו שהמשטרה לא ציינה בדו"ח הפעולה שאני אקבל מספר ימים מאוחר יותר, וזו קצת בעיה שאין לי את הפרטים שלו כרגע – שיחה ליבגני, מבקש ממנו שיבדוק אם הרכב עוד שם, אבל הוא לא. מה שכן, אני יוצא מהמוסך עם רכב חלופי, משהו שממש עוזר לי בזמן שאלי שלי במוסך.

לסיכום, מספר תמונות שצילמתי, כולל חלק מהרכב הכחול שנעלם, הרכב השחור שהתחיל הכל, והרכב הירוק שפגע בי:

חמישי, קצת אחרי העבודה, ואני נוסע לכיוון דירתו של שגיגא, לסייע לו להעביר עוד שתי נגלות בין הדירה הישנה והחדשה. אנחנו מרוצים, כי העברנו מלא דברים, אבל די עייפים, ודי כועסים על השותף שיוצא בדירה החדשה של שגיא, שלא ניקה את החדר כמו שצריך. או בכלל. כוס יין נשברת (ועל זה אמר שגיש פעם – אם רוצים 2 כוסות יין, קונים 3. אחת תמיד נשברת. מה שכן, בחנות לא היו 3, אז נו שוין).

שישי בבוקר, ואני עוצר אצל שגיגא אחרי החומוס, משאיר לו כלי עבודה והולך לתרום דם. עם כלי העבודה הוא מפרק את המיטה, ואני מגיע לסייע לו לסיים. עושים נגלה אחת, ובאים להגיד שלום למחליף של שגיא בדירה הישנה. מעמיסים את המזרון ושאר חלקי המיטה על אלי, שופכים קצת קאווה על שטיח המושב הקדמי, ומסיימים להכניס דברים לסלון של הבית החדש. הדייר היוצא עדיין לא ניקה. שגיא כועס, ורעב. הולכים לאכול, אחרי שכבר ישבנו בחוץ "על הברזלים" ושתינו את שאריות הקאווה בכוסות היין החדשות שקניתי לשגיא, מתנת חנוכת בית. כשאנחנו חוזרים שגיא כבר עצבני, ואנחנו מוציאים בצורה יזומה את הדברים מהדירה החוצה. שגיא (ואני עוזר קצת) מנקה במרץ. אנחנו מוצאים שתי מחסניות מלאות, עכבר מת, ועוד מלא מלא מלא אבק. בערב מגיע אבי, השף והשותף, והם אוכלים. אני מסיים הרכיב את המיטה של שגיא. ניצחון!

בשבת אני צופה במלא טלויזיה. הרבה פרקים של "הבית הלבן". גם מנקה קצת את החדר, וקורא מלא דברים בגוגל רידר. בערב יצאתי לפליים, כבר בתשע וחצי. תפסתי את אלעד שם סבון בכיור, וכל הבר ריק. אני והוא יושבים ומדברים לנו, 45 דקות ככה, עד שמגיעות עוד שתי בנות. אייל מגיע קצת יותר מאוחר, וגם איתו אני יושב לדבר. קצת לפני חצות אני פונה הביתה, כדי לראות עוד פרק של "הבית הלבן", וללכת לישון.

וגם השבת יצאנו מהבועה, מור, ערן ואני, ונסענו לטיול במוזיאון המדע בחיפה. אחרי פדיחה פלאפונית – הפלאפון של ערן ב-0 קליטה, הוא לא עונה ואני לא יודע אם הוא ער, אנחנו יוצאים לדרכינו. כמנהגנו בקודש,עוצרים לקפה בארומה בית חירות, וממשיכים לחיפה. בחיפה, מסתובבים קצת. מסתבר שמתוך שלוש המפות שכה החכמתי לשלוח לעצמי במייל לאייפון, זו שמדברת על הגעה למוזיאון מתל אביב לא נטענת כמו שצריך, ואנחנו מנווטים לפי תחושה ולפי מפות אחרות. אחרי פניה שמאלה למקום שאסור לי בו לפנות שמאלה, ועוד סיבוב הזוי, אנחנו מגיעים לאבן שפה אפורה וחונים לא רחוק מהמוזיאון.

ראש מרחף. זה כואב

העובדה שאני וערן סטודנטים, וקופון ההנחה שהדפסתי למור איתנו, מורידים לנו את המחיר (מ-50 ל-45 אצל מור, 25 לערן ולי). אנחנו מתחילים בטיול במוזיאון, ומסתכלים על מיני מכונות דפוס, מכונות כתיבה (כולל מכונת כתיבה עם מקלדת QZERTY ולא QWERTY), חותמות וגלופות. משם ממשיכים לעוד כלמיני חדרים, כולם קסומים ויפים, אבל מתאימים יותר לילדים מאשר לנו. למרות שהיה כיף, וזו הייתה אחלה שבת מחוץ לבית. מור מצלמת תמונות פה ושם (יש בפייסבוק, וגם זו שפה). אחרי תערוכת הדינוזאורים (טי רקס, ג'י רקס, סקיניזאורוס, מכוערזאורוס, ג'יאגנטוזאורוס) אנחנו רעבים (כבר שלוש ומשהו) ואנחנו מנווטים בחיפה, בלי לדעת באמת לאן, עד שאני קולט שאנחנו לא רחוקים מהצ'ק פוסט, ומשם אפשר לצאת לכיוון תל אביב בלי לעשות פרסה ולחזור מאחורי ההר, בדרך בה הגענו.

אני והדינו הצבעוני

תוך כדי מחשבות אל אוכל מזרחי בפארדיס, אני נזכר שאנחנו עוברים ליד דליית אל-כרמל, ויש שם מסעדה שקושניר המליץ עליה פעם, אז אנחנו נכנסים לאכול שם. אנחנו לא עוצרים ממש שם, אלא במסעדה ליד (שתי מכוניות ליד המסעדה של קושניר, שלוש ליד זו שעצרנו בה. שווה, לא?), ונהנים מארוחת צהריים סבירה. שבעים ומאושרים, באיזור השעה חמש בערב, אנחנו חוזרים לכיוון תל אביב. אנחנו עוד מספיקים לעצור לתה וקפה אצל מור, לפני שאנחנו חוזרים, כל אחד לביתו.

היום, בדרך לחומוס של יום השישי הרגיל, הרגיש לי קצת שונה, ובצדק.

אחרי כמעט שלוש שנים, וביקור קצר בבנק, סגרתי את ההלוואה על אלי, האוטו שלי, והוא עכשיו לגמרי לגמרי שלי.

כן, אני יודע שמזמן לא כתבתי פה. מסתבר שהחיים לא הכי מעניינים, ואין הרבה דברים שאפשר לתעד. חוצמיזה, שעם העבודה והלימודים, לא נותר לי הרבה זמן. אבל אני סתם מתרץ, ומבטיח להתנהג יפה יותר בעתיד. ולעניינינו.

אתמול היה יום שמורכב מכמה מקטעי חוויות. לצערי, בעבודה לא היו יותר מידי חוויות – אני מתמודד עם הבעיה הגדולה שנקראת Internet Explorer 6. מסתבר שאנחנו כן אמורים לתמוך בה, אז צריך להתאים מיני פיצ'רים שיעבדו איתה. הדבר שניסיתי לתקוף אתמול היה העובדה שהאקספלורר הזה לא מכיר את הגדרת ה-לֹCSS האהובה על כולנו, position: fixed. עמנואל סרב להיכנע לתכתיבי מיני האתרים (קישור, עוד קישור, אפילו עוד קישור), שהציעו שימוש ב-expressions של האקספלורר, למרות שכותבים על זה בכלמיני מקומות, ורצה פיתרון CSSי לגמרי. קצת בעיה כשהפיצ'ר הזה חסר באקספלורר. וול, כנראה שאני ממשיך עם זה ביום ראשון, לפי הטונים במשרד. אגב, אם אתם מכירים שיטה אחרת, be my guests

אחרי העבודה הלכתי לשבת קצת בבית, להדפיס דפים לקריאה לקראת המבחן, אתם יודעים, שיהיה לי מה לקרוא. לא כזו חוויה. אח"כ יצאתי לדרכי לכיוון רמת החיל, לפגוש את אהד. שניה לפני החוויה שהיא אהד ונועה, יצא לי לנהוג ברחוב בן יהודה, ולהוציא נהיגה ברוחות מטורפות פעם כשנדמה לי שדרסתי עכבר, אתמול הייתה הנסיעה הכי מטורפת. לעובדה שצפונה אפשר לנהוג רק על הנתיב השמאלי התרגלתי. גם להולכי הרגל שחוצים את הכביש בערב, בבגדים כהים, באמצע שומקום גם אפשר להתרגל. וגם לרכבים שנוסעים דרומה, ומצפים שאני אעצור כי הם עוקפים רכב חונה, תוך מעבר על קו הפרדה לבן צריך להתרגל. רגע, נשמע כאילו הבעיה היא בי.

עשרים ל-20, אני מגיע ל-Wine Depot שם עובד אהד. אחרי דקה הוא מגיע לשם, נראה די עייף ולא במיטבו. מסתבר שהוא היה הנהג השליח באותו היום והוא נהג ברחובות תל אביב. הוא הגיע, נתן לי את הויסקי שדיברנו עליו, ואז לקחנו (הוא הוציא מהאוטו, אני לקחתי ) עגלה, ועלינו למחסנים להוציא משלוח של יין לאחת המסעדות שם ברמת החייל. וואו, מחסנים. ועוד של יין ושאר המשקאות. אחרי המשלוחה אהד סיים רשמית לעבוד, ונסענו לכיוון ביתו. יש לזה שם, אבל איפשהו בדרך יש רמזור, וממש לידו יש כיכר שמאפשרת לעקוף את הרמזור. זה מטורף, לא הגיוני, ולא ברור בעליל.

שניות אחרי שהגענו אליו הגיע גם אחיו, ומשום מה – די שמח לראות אותי. מסתבר שהוא צריך אופיס כלשהו על המחשב, ובמהלך הניסיונות להוריד אופיס הגענו לתובנה שאף אחד לא בטוח מה הסיסמה לרשת האלחוטית. שיחה קצרה וחיבור כבל רשת מהראוטר למחשב עזר לנו, ואז כבר הורדנו את אופן אופיס. במחשב של אהד לא נגעתי כ"כ, אבל גם המחשב של נועה הגיע לסלון, וממנו הורדתי את הכוכב הכחול. וזה אחרי שדיברתי היום עם סיון, שהגיעה לארה"ב, והלפטופ שלה לא הצליח להתחבר לאינטרנט. תמיכה טכנית למרחקים ארוכים, here I come.

בתפריט להערב היה מרק עדשים, סלט רימונים (נראה לי שהיו שם רק רימונים) ועוד סלט (גבינה כלשהי, על מלפפונים, עגבניות, גזרים, כרובית, זיתים, מלפפון חמוץ ותיבול). היה טעים. אה, והייתה גם גלידה לקינוח, ויין ליד. אחרי האוכל יושבים בסלון עם שלושה לפטופים, חלקם עוברים טיפול, ובחלקם אנחנו מנסים לראות את ערוץ 10 בשידור חי, משהו עם המשחק של מכבי. שמעתי שלא הלך להם בסוף, אבל, תוך כדי אני מתכתב ומדבר עם מור לגבי המשך אותו הערב. אנחנו יודעים שערן בב"ש, אריק רואה את מכבי ואז אולי יוצא ואלון לומד, ומכיוון שבירת סופשבוע חשובה, לא נפספס אותה סתם כך.

אז אני יוצא לכיוון מור (מרמת החייל זה לא כזה רחוק), אוסף אותה, ומחליטים לחנות ליד השטראסה. כן, אם רק הייתה חניה. אני עושה את המסלול שאריק כ"כ טוב בו, מקיף את איזור בוגרשוב מכל המסביב, ולא מוצא חניה. מתייאשים, מחליטים לא לבחור בפיתרון הקל של הפליים, מחנים את אלי בחניון והולכים לצ'ירס, שם פוגשים את נדב (ומאוחר יותר גם את גיורא מכיתה ו', ועמית מבזקבינלאומי), שותים בירה, מדברים, ו-4 שעות אח"כ מתפזרים הביתה.

ב-18 לחודש חגגנו לערן יומולדת. איכשהו, הצלחתי לעכב את כתיבת הפוסט עד להיום, אבל זה לא משנה, כי לקחתי איתי את אריק, מור וליאור, ונסענו לדירתו הבארשבעית של ערן, כדי לשמח אותו ביום הולדתו. בהתחלה ש להסיפור הצעתי לאריק, ולאט לאט הצטרפו אנשים. בכל מקרה.

יצאתי מהשיעור בשלישי לכיוון מור, שחזרה קצת מוקדם מהעבודה. פיכס, פקקים באיילון, ואוספים את ליאור, אחרי שמגלים שאי אפשר לעלות בעזריאלי ולהמשיך ישר חזרה לאיילון. נוסעים לכיוון צריפין, העבודה של אריק, ומחפשים איפה להחנות את האוטו שלי, כי לוקחים את האוטו-חברה-דלקן של אריק לב"ש. אנחנו עושים הלוך ושוב על צריפין, אף אחד מאיתנו לא בטוח לאן אנחנו אמורים להגיע שם, ולרגע נדמה כאילו אנחנו עושים אבטחה היקפית לבסיס. בסופו של דבר אריק מכוון אותנו לקניון אסי (הכינוי שלנו לקניון שליד בית החולים אסף הרופא), שם אני מחנה את האוטו בחניון התחתי. חכו עם זה.

יוצאים לכיוון ב"ש, וכעבור שעה קלה מגיעים. עולים לדירה של ערן, ואני מכריז על שלוש המתנות שבדרך, אריק, ליאור ומור. וגם על המתנה האמיתית שקנינו לו (כרטיס להופעה של דפש מוד). מבלים קצת בדירתו של ערן, כשבינתיים אני מקפיץ את מור לחברה ואוסף את ארקדי. בשעה הייעודה אנחנו יוצאים לכיוון המקום אליו רצינו ללכת. מגיעים לשם ומתברר שאנחנו הולכים בדיוק למקום שממול, המנצ'ילה, שזה דווקא נחמד, כי יש שם חצר כזו עם כמה מקומות בילוי, מיני תל אביב שכזה. יושבים, שותים, מנשנשים משהו, מבלים, חוגגים. 

בשלב מסוים, מאוחר למדי, אנחנו מחליטים להתקפל. רובנו משלמים (ליאור שוכח ), ויוצאים לדרך. דבר ראשון, לוקחים את ארקדי ליכיני, המקום החדש שלו. מקום ממש נחמד, יש לו גם חתול ממש נחמד, והוא מכין אספרסו ממש נחמד. אנחנו ממשיכים בדרכנו, עוברים בצומת יד מרדכי, הפעם הראשונה של אריק במקום הזה (ושלי ממש לא). נוסעים נוסעים נוסעים, ומגיעים לקניון אסי. מאוחר כבר, ומסתבר שיש בעיה – השער של החניון התחתי סגורה! אופס. מבררים עם שומרי המתחם, והם אומרים שיש בקניון שומר של הקניון, איתו אני מדבר והוא מסכים לסייע לי לחלץ את הרכב.  כיף לי וטוב לך, אני נוסע לשים את מור חזרה בביתה, ואת ליאור בחניית האוטו שלי.

ביום רביעי נסענו (שגיש, אורן ואני) לאיקאה, ביום חמישי שגיש ואורן צבעו את החדר בדירתו החדשה של שגיש, בשישי הרכבנו, בעזרתו האדיבה של איילי, את האיקאות בחדרו של שגיש – ובנוסף איילי ריסק גיטרה וכולנו התחרענו על ספה עם סכינים יפניות – והיום, במשך 3 שעות, אני ושגיש העברנו את חפציו של שגיש מגבעתיים לתל אביב. קול. אם לא היה זה שלט הטלויזיה, לא היינו חוזרים לגבעתיים אחרי שהעמסנו את אלי בבוקר, שכן התיאוריה שלי שאפשר להעמיס את אלי בכל החפצים של שגיש התגלתה כנכונה.