אחרי חצי שנה בה חיכיתי לקבל את רישיון הטייס המתלמד הישראלי שלי, הוא סוף סוף אצלי!

אתמול, אחרי ששלשום שלחתי עוד אימייל ששלחתי לגברת הילי כהן (אחראית תלונות הציבור ברשות התעופה האזרחית), חזרה אלה יפה מהרשות ואמרה לי שהיה בלבול במחלקת ביטחון, שנבע מכך שהזנתי באחד מטפסי הבקשה נתונים שגויים. מסתבר, שליד הרובריקה של שם האב התחברה רובריקה של שם משפחה, ורשמתי שם את פרטי האב במקום את שם המשפחה שלי. למרות שיש טופס שמילאה יפה עם וידוא הפרטים שלי, מן סיכום כזה שעובר למחלקת ביטחון, הם קיבלו את השם הלא נכון, וזה גרם לעיכוב.

אני מניח שבזמן כזה עדיף להתרכז בכך שהבוקר אכן הגעתי לרשות ואספתי את הרישיון, ולא בעובדה שהרים של טפסים ככל הנראה בלבלו אותי בזמנו. אפילו לא אציע שעדיף היה לעשות טופס ממוחשב אחד, שמעביר את הפרטים הרלוונטיים לכל דכפין, בלי שאאלץ להזין את אותם הפרטים פעם אחר פעם, עבור כל גורם וגורם. אה, וגם לשמוח על כך שהלוגבוק האמריקאי שלי מתקבל as is, כי יש לי רישיון אמריקאי.

טוב, עכשיו צריך לטוס קצת

ביום שישי, קצת אחרי הסידורים (שוק, דואר – תשלום על שוברי הרשות לתעופה אזרחית) והחומוס המסורתי, הפעם גם עם איילי, שמתי פעמי לשדה התעופה בהרצליה, לבדיקה רפואית אצל ד"ר ברלב.

הדברים הרגילים – למלא טפסים עם נתונים משמימים על המצב הבריאותי הסבבה לגמרי שלי, להוסיף מילה או שתיים על רישיון הטיס האמריקאי, 150 שעות טיסה, בלה בלה בלה. קצת אחרי הטופסולוגיה,ד"ר ברלב בודק אותי, שאלות שגרתיות, review על מה שמילאתי, בדיקה שכוללת לחבר לי – טוב, אני לא יודע מה השם המקצועי שלהם, אבל הם נראו כמו אטבי כביסה שהתחברו לי לידיים ולרגלים, ועוד משהו באיזור הלב – ואז יוצא פלט על נייר, שגם הוא אומר שאני בסדר, אז – בסדר ואז הדברים השגרתיים של לשלם 400 ש"ח על הבדיקה והניירת, והנה אני בורח הביתה לארוחת צהריים עם חברים.

דיברתי לפני דקות עם שלומית מהמחלקה לרפואה תעופתית ברשות התעופה האזרחית (טלפון 03-9774507), והיא הסבירה לי בעדינות שאני צריך להגיע אליהם בימים שני, שלישי או חמישי בין השעות 9 ל-12 בבוקר ולפתוח תיק, ורק אז אוכל לשלם אגרות כלשהן. בנוסף, אני אצטרך להביא שתי תמונות פספורט ותעודת מזהה.

קצת יותר משלושה חודשים אחרי, אני עדיין רוצה לטוס. קיבלתי מחבר קלסר מלא בחומר של התיאוריה בארץ, כי צריך לעשות תיאוריות בשביל הרישיון הישראלי, לא משנה שכבר יש לי רישיון אמריקאי – כדי להמיר את הרישיון צריך לעשות תיאוריה בחוקת אוויר וב-RT (לא קשור לטוויטר, זה "רדיו טלפון"). בשביל הרישיון המלא צריך לעבור עוד חמישה מבחני תיאוריה: ספר מטוס פתוח, ספר מטוס סגור, מזג אוויר, מכניקה וניווט. כל זה מכוסה במבחן תיאוריה אמריקאי אחד שעברתי בציון 83%.

חבר אחר המליץ על ביה"ס לטיסה של מונאייר, ולאחר פניה אליהם חזרתי לפנות לד"ר ברלב, שאצלו מוציאים את האישורים הרפואיים הן לארץ והן לארה"ב. השלב הבא, אחרי שכבר קבעתי תור לרופא אצלו אוציא 400 ש"ח על הבדיקה והאישור, הוא לבקש מקופת החולים שלי, מכבי, בדיקת דם, בדיקת שתן וצילום חזה. במבקביל צריך לגשת לרשות התעופה האזרחית ולארגן איזה טופס של אגרה שעולה 76 ש"ח. מעניין מה יהיה השלב הבא.

קצת מספרים, כי אני יכול: אני אחרי 54.2 שעות טיסה, מהן 44.1 שעות מודרכות ועוד 10.1 שעות סולו, לבד, בלי אפחד איתי במטוס. יש לי גם 4.7 שעות טיסה בלילה, 20 שעות של טיסות קרוס קאנטרי, ומספר מרשים של 158 נחיתות. אבל מי סופר. אני במרילנד כבר קצת יותר מחמישה שבועות, ויש לי מספר פלאפון אמריקאי, מספר חשבון בנק וכרטיס אשראי ב-Bank of America, ואני ישן על מיטה שונה כבר יומיים, כי עברתי חדר. מבחינת מדינות ולבד ממרילנד הייתי בפנסילבניה, וירג'יניה, מערב וירג'יניה ובוושינגטון שבמחוז קולומביה – אובמה DC – וושינגטון הבירה.

חשבתי על זה הבוקר, וחלק ממה שאני עושה פה דומה לתקופה בבזק בינלאומי – אני עם אוזניות ומיקרופון, מדבר בחלק מהזמן עם אנשים אחרים, מתעד את מה שאני עושה, וכשאני צריך להקריא מחרוזת כמו N249ER אני אומר N כמו November ואז 249 ואז ER כמו Echo Romeo. טוב, נו, אני פשוט אומר November 249 Echo Romeo, אבל, נו שוין.

חסרות לי כמה שעות נקודתיות, כמו סימולציה של טיסת מכשירים (טיסה עם hood) של איזה שעה וחצי, או הכנות למבחן. אפרופו מבחן, ככל הנראה מכוונים על סופשבוע הבא. היום-מחר (שישי-שבת) המדריך שלי בטיסה ארוכה, ואני תוהה אם לקחת שיעור הכנה למבחן עם מדריך אחר, או ללמוד למבחן האוראלי וזהו, לנוח יומיים. קצת מוזר לטוס עם מישהו אחר, אבל, אם יהיו ימים יפים – אולי חבל לבזבז אותם, כי אם לא טסים יום אחד, סתם מבזבזים אותו.

אני מקווה מאוד שאני אספיק לסיים את הקורס הפרטי בזמן, ואז אני אוכל לעשות גם קורס הגדר מכשירים. כדי לעשות אותו אני צריך שעות מכשירים מודרכות ושעות טיסה בקרוס קאנטרי. יש פה שני אנשים, פחות או יותר, שגם רוצים לעשות טיסות קרוס קאנטרי, וצריך לראות איך משלבים את זה – כי זה יכול להיות ממש נחמד לקחת מטוס ולטוס למערב, נניח, ללוס אנג'לס כזה. חוצמיזה שזה מלא שעות טיסה וימי טיסה, כמובן.

שלב אחרי יהיה לצבור שעות לקראת רישיון טיס מסחרי ($$$), שאליו צריך איזה 250 שעות טיסה כטייס מפקד (להזכירכם, יש ל כרגע 10.1. אני בדרך!) זה לא צפוי לקרות בקרוב, בכל מקרה לא את כולן. היום קראתי על אופציה מסוימת של טיסה בצ'כיה – כי לא צריך להמיר רישיון טיס, אפשר לטוס שם עם הרישיון האמריקאי או הישראלי בטיסת VFR (טיסה בתנאי ראייה) – ובארץ זו סתם תהיה סמטוכה להמיר את הרישיון, לשלם על תיאוריות, על שיעורים, על מטוסים, על מדריכים, אגרות שונות, מבדקים חצי-שנתיים, וכל זה על משהו שאני כנראה לא אטוס בו, כי לפי האגדות זה די מעפן לטוס בארץ.

בדיוק חזרתי מטיסת לילה, כזו שיצאנו אליה כבר באיזור תשע בערב, ועוד התעכבנו קצת על הקרקע כי הייתה סופת ברקים יפהפיה במרחק, ורצינו לוודא שהיא לא מגיעה לפה. מוקדם יותר היום עברתי את מבחן התיאוריה בציון של 83 – דרישת המינימום היא 70, ומעבר לציון "עבר" אין משמעות לציון, והוא טוב ממש כמו הציון של שאול – 98. יש לציין שזהו מבחן התיאוריה השלישי שאני עובר בפעם הראשונה (קדמו לו התיאוריה לטרקטור ולרכב פרטי, כמובן). לצורך הגישה למבחן, הייתי צריך לסוע לאחד משדות התעופה פה באיזור (פרדריק – Frederick – KFDK), נסיעה של כ-40 דקות, כשזו הפעם הראשונה שאני מגיע אליו מהקרקע, וזה היה קצת מוזר. למה לא לקחתי מטוס לשם? וול, כי לא היה זמין, בדקתי.

חוצמיזה, סוף סוף היה לי סולו קרוס קאנטרי. טסתי לשדה בשם לנקסטר שנמצא בפנסילבניה. כל כיוון היה בערך 70 מייל, וזו הייתה אחלה טיסה. המראתי לשם, דיברתי עם מי שצריך לדבר, עקבתי אחרי הנתיבים שאני צריך לעקוב אחריהם, הגעתי ללנקסטר, נחתתי, נחתי קצת, עשיתי שלוש הקפות של המסלול שם וחזרתי לכיוון גייטרסבורג. בחזור פגשתי עוד תלמיד, גם הוא בסולו קרוס קאנטרי, שבאחת מההמראות שלו ציפור נכנסה בפרופלור והתפזרה על השמשה. אין נזק למטוס חוץ מצבע חדש, אז הוא צריך היה לנחות, לנקות את העניין ולהמריא שוב.

בהמשך היום, או מחר, או ווטאבר, אני אמור לצאת לסולו קרוס קאנטרי שני, הפעם עם כמה נחיתות בכמה שדות, צריך להיות כיף.

וכאמור – טיסת הלילה. יצאנו בערך בתשע, ומזג האוויר עשה קצת בלגאן. ראינו במרחק סופת ברקים שנרגעה אחרי שני משחקי פינג פונג, ועלינו לטוס. יצאנו לכיוון שדה תעופה (טיפטון, או משהו כזה) בו תידלקנו את המטוס, ומשם המשכנו לאושן סיטי, שפינק אותנו ברוחות של 8 קשר (על העין שלי. הרוחות האלה גררו את המטוס כ"כ הצידה, הייתי צריך לנחות במסלול הקצר רק כי הוא בזוית יותר טובה לרוח), ואחרי שני ניסיונות נראה כאילו לא ננחת שם לעולם. בסוף הלכנו על מסלול אחר, ותוך רוחות מעפנות נחתנו. משם המשכנו לשדה אחר (איסטון), שם עשינו כמה המראות ונחיתות, לתרגול בלילה. היה כיף, זה שדה נחמד כזה, מלא אורות ושלטים, ואנחנו היינו היחידים שם, בערך. כדי לנחות, היינו צריכים להדליק את המנורות של המסלול עם ה-PTT שיש במטוס, שזה די נחמד.

משם חזרנו לגייטרסבורג, ונחתנו. בעודנו יוצאים מהשדה, הגיעו 3 ניידות משטרה, ועוד איזה רכב סמוי (אני מניח. יצא ממנו בחור עם חולצת ספורט כלשהי ושרשרת-תג משטרתי). הייתה בעיה כלשהי בתקשורת, והם היו צריכים לברר איתנו משהו, אז הם באו. מאוד יעיל, לדעתי, אבל די מכשיל בדרך לשינה. גם העובדה שהדלתות הקדמית והאחורית בבית היו נעולות היו מכשול, למזלי אחד החלונות היה פתוח, או שסתם הייתי צריך להעיר מישהו. וברגשות מעורבים אלה – אני הולך לישון!

הייתי אמור היום לעשות סולו קרוס קאנטרי. לוקח את עצמי, את המטוס, ואת כל הניווטים שהכנתי וטס לשדה בשם לנקסטר. שנמצא במדינת פנסילבניה – מרחק של 70 מייל, פחות או יותר. הכל מוכן, שמים נראים סבבה, יש את כל החישובים, רשמתי לעצמי את התדרים, עם מי אני צריך לדבר ומתי, ואני יודע מה אני עושה בכלמיני מצבי חירום (אם אני רואה F16 לידי, אם יש עננים, אם הדלק מתבזבז כאילו אין מחר). עולה לטיסה, מתחיל לדבר, ופוף – מרגיש שמזג האוויר לא משהו. הראות מעפנה, למרות שעדיין רואים. בסדר, אני אמשיך לטוס, יש לי גיבוי של GPS לניווט, עם מפה, ומטוס מתקדם שאומר לי לאיזה כיוון לטוס. אז זהו, שלא. במקום מפה יש לי שתי שורות של נתונים, אבל אין מפה. אואו. עם כל אחד מהמצבים האלה היה לבד, זה היה טוב ויפה והייתי ממשיך לטוס. אבל אני 15 מייל מהשדה שלי, ולא רוצה להתקע מאוחר יותר בלי ראות ובלי מפה שאני מכיר ב-GPS, אז הסתובבתי וחזרתי. כמובן, דיברתי עם הבקר המתאים (זה סיפור ארוך שמתחיל ב-11 לספטמבר לפני כמה שנים) והוא אישר לי לחזור, וחזרתי ונחתתי בגייטרסבורג.

hood. yeah

אז במקום סולו ניווט, אם כבר יש לנו מטוס ל-4 שעות (קצת פחות משלוש, בנקודת הזמן הזו), הלכנו לשיעור. הנושא הוא סימולציה של טיסת מכשירים, כשהדבר המיוחד בה הוא שלא רואים את השמים. להטיס מטוס, כשלא רואים את השמים. רק עם המכשירים. שמים על הראש hood, לידי יושב safety pilot (איך מתרגמים לעברית? וגם: במקרה שלי זה היה המדריך), ואני צריך לשמור על המטוס בגובה מסויים וכיוון מסויים, ולטוס בטיסה ישרה ואופקית. מידי פעם צריך לשנות כיוון וגובה, והכל בלי לראות את מה שקורה בחוץ. הבעיה היא שכשרואים מה קורה בחוץ, אפשר לבחור נקודת ייחוס לטיסה, ולטוס אליה. כשאין כזו – זה יותר קשה.
משהו נוסף שתרגלנו היה unusual attitudes. אני עוצם עיניים, והמדריך מביא את המטוס למצב לא רגיל – אף המטוס למעלה או למטה. אני צריך לפתוח את העיניים, לזהות את המצב (בלי לראות את הבחוץ!) ולתקן. טרם פתיחת העיניים, המדריך עשה משהו שמרגיש ממש כמו רכבת הרים (אחת היקרות, יש לציין) – למעלה, למטה, לצדדים. וואו, נחמד
ובלי בדיחות, אני מניח שאי אפשר. כי תוך כדי הטיסה, המדריך אומר לי "תראה איזה עננים יפים יש היום. אה, אתה לא יכול". נחמד, נחמד, מתבדחים על חשבון שעות הדרכה. מאוחר יותר החזרתי לו, כששאלתי לו אם אפשר לדווח לבקר ש"אני רואה את שדה התעופה אליו אני צריך לטוס" (באנגלית, יותר טוב: potomac approach, skyhawk 52632. i have gaithersburg in sight). כן, קורע מצחוק.

בנוסף, אתמול במהלך הטיסה המדריך צילם אותי תוך כדי טיסה. די נחמד, אני מניח:

אני מטיס מטוס

באשר להתקדמות שלי, יש לי כרגע 36.8 שעות טיסה. אני מנסה לתכנת לוגבוק, ואז זה גם יראה באינטרנט בצורה יותר נוחה. מקווה להגיע למבחן תוך כשבועיים, ולהגיע לארץ עד ראש השנה.

כבר בתחילת יום העצמאות האמריקאי, אני תוהה מה עושים בערב. על האש נפסל, בגלל סיבות שונות, אז אפשר ללכת לאירוע כלשהו של העיר בה אנחנו נמצאים – גייטרסבורג, או לסוע לוושינגטון הבירה ולהשתתף באירועי העיר. בכל זאת, בירת ארה"ב, ערב יום העצמאות, נשמע טוב בהחלט. הבעיה העיקרית הייתה חוסר הבנה של האמריקאים, וכך, לאירוע שמתקיים בין השעות 20:00 ל-22:30, יצאנו בשעה 21:15, ככה. ועוד הייתה דרך ארוכה לפנינו. כדי לעשות סיפור ארוך – קצר, כשיצאנו מהמטרו לא רחוק מהקניון (The Mall) בוושינגטון, אנשים כבר נהרו חזרה הביתה, וכשטיילנו בעיר – הכל היה כבר ריק, ובשלבי קיפול (ליד ה-Washington Monument עברו פועלי ניקיון וניקו את הדשא, כשמשאיות אשפה אספו שקיות).

אנחנו יוצאים מהמטרו, והולכים קצת ברחוב כלשהו, כשלפנינו הקפיטול. נכנסים לקניון הריק, פחות או יותר, מטיילים בין הבניינים העתיקים, מתפעלים מהנוף. באנדרטת וושינגטון אנחנו מצלמים קצת, מסתכלים על שני הקצוות של הקניון, מעריכים היכן נמצא הבית הלבן וניגשים לשם. בגלל אירועי היום, אבל, יש מלא גדרות שאי אפשר לעבור, והבית הלבן רק מבצבץ בין העצים והשיחים, ובקושי רואים אותו, אז אנחנו פונים לכיוון העיר ומחפשים מקום לשתות בו משהו, אתם יודעים, לכבוד החג

המקום שאנחנו מוצאים, בסופו של דבר, הוא ה-Tattoo Bar, אי שם. כניסה לבחורים ב-10$, לא משנה הלבוש, ואחרי כמה דקות אנחנו בפנים, תוהים על מחירי האלכוהול הגבוהים. כשעה לאחר מכן אנחנו יוצאים מהמקום, ופנינו חזרה אל המטרו. בדרך אנחנו עוצרים לפיצה, וקצת אח"כ עוצרת אותנו אישה אפרו-אמריקאית ושואלת אם חברה שלה היא big ass woman או woman with a big ass. אהמ. חברה שלה עוזרת לנו, ומרימה את השמלה שלה, כדי שנזהה את העניין. אהמ אהמ, מטריד מאוד. כמה רחובות לא נכונים וכן נכונים אח"כ, אנחנו כבר במטרו, יושבים ספסל ליד בחור שיכור שמדבר מילים לא ברורות, בדרכינו חזרה לגייטרסבורג.

ביום שלאחר מכן וביום שאחריו אני ממשיך להתאמן על הנחיתות שלי. כרגע אני במצב של 90% נחיתות טובות, לפי המדריך שלי, ואני די צריך להעלות את זה ל-100%. אנחנו גם צריכים לתרגל מצבי חירום (ולא חירומים, כי אין מילה כזו, כי חירום זה שם עצם קיבוצי, ממש כמו ציוד). היום דווקא ניסינו לתרגל את זה, אך אינני מיומן דיי, ובתאוריה – היום נחתנו על דשא/בתים/לא על המסלול פעמיים. זה יעבור לי. קצת אחרי אני אעשה טיסת סולו

על הבוקר אני יוצא לכיוון ה-TSA, לעשות בדיקה נחמדה במשטרת המדינה (מרילנד). לטובת העניין פתחתי יוזר באיזה אתר, שילמתי 130$, וטביעות האצבעות שלוקחים ממני הן בחינם. אבל הכרטיסים עליהם מחתימים את טביעות האצבעות עולים 5$ לכרטיס, וקניתי שניים, לכל מקרה. גם המעטפה של פדקס בתוכה שלחו את הכרטיס עלתה איזה 27$. יקר העניין הזה. הבחורים שביצעו את ההליך הנ"ל, שוטרים שפרשו ומתנדבים כרגע לתהליך, היו מאוד נחמדים. אחד מהם סיפר שהוא היה בויאטנם, והיה איזה מפקד טייסת בן 23, ומאוחר יותר הוא גם היה במצדה. אח"כ הוא גם התנצל שהנשיא שלו חושב שאפשר לדבר עם מוסלמים הבחור השני גם היה נחמד, סיפר בדיחה שאי אפשר להעביר בכתב, וסיים תהליך די מהר. בסופו של דבר סיימנו שם. נחמד למדי.

משם אנחנו חוזרים ונוסעים כמעט ישירות לשדה התעופה. הנושא של השיעור היום היה הקפות, ועשינו הקפות ונחיתות, טאץ'-אנד-גו, ואפילו עשיתי נחיתה די טובה. 6 נחיתות סך הכל, 0.9 שעות טיסה, אבל מבחינת ספר התיאוריה אני כבר די בסוף, ואני מקווה להשלים אותו עד סוף השבוע, ולהתחיל לראות וידאואים של חזרה על החומר, ועד סוף השבוע הבא לעשות תיאוריה ולסיים עם זה.

מעבר לזה דיברתי היום שגיא, שנמצא בניו יורק. בריטיש איבדו לו מזוודה ולכן הוא קונה בגדים על חשבונם, בינתיים. לאחר מכן גם הסתמסתי עם עמיה לגבי גובה טיפ בארוח"צ, ובסופו של דבר הבנתי שאני צריך תוכנית אחרת בפלאפון המקומי, כי 20 סנט לסמס ו-25 סנט לדקת שיחה נכנסת או יוצאת זה יותר מידי. ואז הגעתי ל-IVR (מערכת ניתוב שיחות) של at&t, שהיה ממש מגניב – אני מתקשר, והוא אומר לי – "תגיד מה שאתה רוצה". אני אומר, והקול של הבחורה מנווט אותי בין התפריטים, תוך שאני מדבר במקום ללחוץ על המקשים, וכל זה בלי שנציג של החברה דיבר איתי. ועוד ביצעתי פעולה של שינוי תוכנית חשבון!

אה, קניתי סבון כביסה-משהו. לראותו בלבד, בינתיים, מחר אולי נביא אותו לשימוש.
אה, גם קיבלתי משלוח של מכנסיים קצרים, ג'ינס, חולצה וכפכפים של אולד נייבי. כיףכיף.
אה, סיימתי דף בלוגבוק. רק 8.7 שעות טיסה, אבל, מתקדמים לאט אבל בטוח.

היום, כשסוף סוף עלינו לטוס, היו רוחות די מעפנות, אבל עדיין היה כיף. תרגלנו פניות חדות כשהמטוס כמעט ב-60 מעלות על הצד, בפניה של 360 מעלות. שוב תרגלנו קצת הזדקרויות וטיסה איטית, והנוף היה די נחמד. המטוס שאנחנו בד"כ טסים עליו היה בטיפול, מחליפים לו משהו שקשור לסטארטר – אז קפצנו לשדה תעופה לא רחוק, פרדריק, שם קניתי לוח ברך – יהיה יותר שימושי בטיסות מכשירים, לכל החישובים, אבל כרגע אני גם צריך לרשום קצת דברים, וגם הוא יהיה לי שימושי. אה, ושוב תדלקתי.

בכל מקרה, החבר'ה במוסך היו צריכים להכניס טבעת מתכת כלשהי מסביב לחלק מתכת אחר. כדי לעשות את העניין לפשוט יותר, הם שמו קרח יבש בחלק הפנימי כדי להצר אותו, חיממו את הטבעת החיצונית כדי להרחיב אותה, ואז החלקים התחברו יופי יופי. עכשיו, יש קרח יבש, לא ישחקו איתו? לפחות שלושה בקבוקים עם קצת מים פוצצו מסביב למוסך, כולל אחד מתחת לאוטו ואחר מתחת למטוס, כשמישהו עושה לו בדיקות טרום הפעלה. הוא צולם בוידאו מקפץ מהמטוס לכיוון כללי שמאלה, וכולם בחדר פינג פונג שמסתכלים מהחלון מתפוצצים מצחוק.