כבר שנים שאני עצמאי, אולי רוב הזמן שאני גר בתל אביב, עם אבא שלי. עברתי לפה בקיץ 1995, בין כיתה ה' ל-ו'. כיתה ה' עוד הייתה בכפר יהושע, אני זוכר שהייתי אחד משלושה או ארבעה או חמישה תלמידים שעוזבים את הכיתה, וגם רציתי להיות בוועדת פרידה, שתקבע את אירועי הפרידה או משהו. כיתה ה', שנת 1995, לכו תזכרו.
כבר שנים שאני עצמאי, אולי רוב הזמן שאני גר בתל אביב, עם אבא שלי. את כיתה ו' בבית הספר היסודי בלפור עברתי די בסדר, המשכתי בסדר גם לחטיבת הביניים בעירוני א', אבל איפשהו אבא שלי החליט לחזור לחלום ישן, ופתח מחדש מסעדה שהייתה לו בכיכר דיזנגוף בין השנים 1967 – 1980, אז בנו את הכיכר החדשה והאוטובוסים כבר לא עברו ועצרו בכיכר. המקום החדש גם היה בפתח תקווה, אבל זה באמת פרט די שולי. הוא פשוט היה עסוק בדברים אחרים ואני הייתי צריך להסתדר בבית אחרי בית הספר.
כבר שנים שאני עצמאי, אולי רוב הזמן שאני גר בתל אביב, עם אבא שלי. אני זוכר שאני מסביר לנמרוד שהבית שלנו הוא בית פדראלי, ואולי יש פה הרבה נפשות ודלת כניסה אחת, אבל כל אחד לעצמו, אני לוקח את הדברים שלי למקלחת, אני דואג לסבון שלי, למשחת השיניים שלי, לנקות ולסדר את החדר שלי. אה, ואני דואג לאינטרנט בכל הבית. כי אני מתכנת, אז זה הגיוני.
כבר הרבה שנים שאני עצמאי, ככה שדברים שאני רוצה אני רגיל לארגן לעצמי. החישקוקים שלי, כמו שההיא קראה להם, הפכו להיות יעדים. חשבתי על דברים מספיק זמן והגשמתי אותם לעצמי – עיינו ערך קורס טייס. חשבתי על דברים קטנים יותר מספיק זמן, נניח שעה, יום, שבוע והגשמתי אותם – עיינו ערך, הממף, יש כל כל הרבה שאני לא יודע על מה לחשוב. היי, שבוע שעבר אמרו לי מרק ואתמול הכנתי אחד. ואני אפילו לא מדבר על רובן שעושה לי חשק בעבודה כשלאחריה אני הולך לאכול כריך הגון.
כבר הרבה שנים שאני עצמאי, אבל יש דברים מסוימים שאני רוצה, ואני לא יכול לארגן בעצמי. זה דברים שכסף לא יכול ולא צריך לקנות, זה דברים שלא תלויים רק בי. זה דברים שאני מתבאס שהם לא קורים כי אני לא יכול (…) לגרום להם לקרות. זה דברים שכדי לגרום להם אני צריך לעשות דברים שמעולם, לדעתי, לא עשיתי. זה קצת מעיק עלי, אבל כמו שאמר האפרו-אמריקאי בסרט הראשון של הארולד וקומאר – "In the end, the universe tends to unfold as it should". או לפחות ככה אני רוצה להאמין.
