שבוע לפני המבחן, ואני יושב לי בבית, כבר אחרי שיעורי ההכנה למבחן, ומרגיש די מוכן. בגלל שיש כל-כך הרבה זמן אנחנו מתחילים קצת מהקורס המתקדם כבר מחר בבוקר (שבת). פתאום קלטתי שמחר, שבת, אני מתעורר בשבע, ככה, לשיעור שמתחיל בשמונה. בבוקר. בשבת. בבוקר. talking about devotion.
מכיוון שנשאר לי עוד חודש ושבוע, בערך, להישאר פה, אני צריך לחשב טוב טוב איך אני מסיים את הגדר המכשירים. אני אטוס כאן עם חבר, ונעשה תוך כדי הדרכה, ואז עוד כמה טיסות – בקיצור, צריך לשבת ולתכנן תוכניות טיסה מראש, לקבוע יעדים של שעות טיסה שיהיו לי, כדי להגיע מוכן למבחן ולעבור אותו, ועוד להספיק להגיע ללונדון לפני רוששנה. יש לי איזה 20 שעות מודרכות לטוס, ו-40 שעות זמן מכשירים, שהם די משתלבים זה בזה. אני גם צריך 50 שעות כטייס מפקד בטיסת ניווט (יש לי כבר 5.6 שעות כאלה מהקורס הפרטי), והכל ביחד עם הכל יכול להשתלב – אם אני טס עם עוד מישהו, אחרי הרישיון הפרטי אני נחשב כטייס מפקד וגם הוא, וכך אפשר להתחלק בעלות של המטוס לשעה.
בארץ, כך שמעתי, לא כיף לטוס. הטיסה היא בנתיבים די מעפנים – לא כמו פה שאפשר לקחת מטוס ולטוס לכיוון 210 בגובה 2,500 רגל. אם מוסיפים על זה את העובדה שהרישיון האמריקאי לא מתקבל as is בישראל, וצריך להמיר לו את הצורה עם מבחני תיאוריה, שיעורים מודרכים ומבחנים מעשיים, זה יכול לצאת בכיף בערך 10,000 ש"ח, וגם ככה, לשכור מטוס בארץ, להמריא ולנחות מכלמיני שדות זה עסק יקר מאוד. לכן, אני מניח, המציאו את צ'כיה, שלבד משער חליפין נוח ובירה טובה וזולה מקבלת את הרישיון האמריקאי בזרועות פתוחות, וחברה כמו FLYING SAFARIS יכולה לסדר לי מטוס שם, במחיר די הוגן. אם מוסיפים חברים – אם הם רוצים לבוא – מתקבלת חוויה, נצברות שעות טיסה, ואפשר להביא דברים מהדיוטי פרי 
מעבר לזה, קראתי היום פוסט של מיטל לאמור ("הטוב, הרע, והישראלי המכוער"), על חוויותיה וחוויות משפחתה מחופשה באילת עם הישראלי המכוער. אם אני נזכר בדברים אחרים, אני מתחיל לתהות – למה אני חוזר. יש, כמובן, את התשובות הברורות. אבל התהיות נשארות על כנן. מחשבות זה מייאש, לפעמים.
