שגיש נהנה מפירות בישיבת יום חמישי של דקס
זה לא סוד גדול שכל הורים רוצים שהילדים שלהם יאכלו כמה שיותר ירקות ופירות, ושאר מזון בריא. למה? כי זה בריא. כי זה טוב לצמיחה. כי יש בזה ויטמינים. כי זה ירוק. אני לא יודע, לי אפפעם לא הייתה בעיה מיוחדת עם ירקות ופירות כשהייתי קטן. מצד שני, לסבא שלי קראו אליעזר ובגינה הוא גידל, בין היתר, גזר 
לאמא שלי יש שיטה, איתה היא לימדה אותי ואת אחותי את אהבת הפירות. זו שיטה ממש פשוטה, שקרשה קצת השקעה מצידה, והתבססה על אהבתו הגדולה של כל ילד. לא, לא להורים שלו! לטלויזיה! בזמן שהיינו רואים טלויזיה, יושבים כמו בטטת כורסה מצוייה ועושים כלום, היא הייתה מגניבה לשולחן שלפנינו צלחת פירות שטופים-קלופים-חתוכים-מוכנים-למאכל. אז אכלנו את הפירות. כמה שנים אח"כ, ואנחנו עדיין בקטע.
לעומת זאת, לפעמים צריך לתת לילדים קצת דברים פחות בריאים ויותר משמחים. בימי שבת, כדי שהיא תוכל לישון קצת יותר תוך שלילדים שלה יש משהו מעניין לעשות בשעות הבוקר המוקדמות בהן הם מתעוררים, היא הייתה משאירה, כבר בלילה, צלחת לכל אחד מאיתנו. על הצלחת היו מסודרים שוקולדים, חטיפים מלוחים, ושאר דברים טובים, העיקר שנתרכז בהם ובטלויזיה ולא נעיר אותה, ונבקש משהו לאכול, או סתם שתשעשע אותנו בצורה כלשהי. אמא חכמה, מה לעשות. כשהיינו בשבתות אצל אבא, בתל אביב, הוא גם ניסה את העניין הזה. רק שהוא חשב שזה מפנק מידי, לתת לנו מלא שוקולדים, ויחד עם מעט חטיפים ו/או שוקולדים, קיבלנו גם בננה, תפוח או תפוז. גלאכס. כל כיף בשולחן השבת נמוג לו, לטובת בריאות מרושעת שכזו. בימינו, אגב, אבא קונה מלא במבה.
בכל התובנות האלה נזכרתי, כשראיתי תשובה מסיון לתמונה ששלחתי אליה למייל. היא עכשיו בארה"ב, נהנית לה עם המשפחה. אנחנו, שנשארנו במשרד, ממשיכים במסורת שלנו, דיוני יום חמישי בערב. לדיונים אנחנו מביאים מיני חטיפים, עוגיות, ושאר דברים נחמדים. בחמישי האחרון, כשלא שגיש ולא סיון ארגנו את הנוהל הזה, יונתן קם, עשה מעשה, והלך להביא את החטיפים לישיבה. וראו זה פלא? פירות בריאים.
ועל דברים כאלה היינו אומרים במשרד "לא…"
ושל מי הבטן השעירה ליד שגיש?
באמת לא חשבתי שישימו לב, אבל, זה שלומי.
אכן, הבטן השעירה שלי!
שולחן שבת שולט!!!!
שולחן שבת של אבא…לא משהו…
אמא שולטת!
אחות..